עיפרון הקסמים שלי
בוקר. השמש הצורחת מהחלון סטרה על פניי והכריחה אותי לפקוח את עיניי. עין שמאל נפקחה במהרה, ומימינה העין המרדנית יותר התעקשה להישאר סגורה לעוד שניה אחת. עוד יום חדש מתחיל. הסתכלתי תוך כדי שכיבה ובחצי ערנות על החלל הלבן מסביבי שנקרא חדר, ונאנחתי. בתנועה לא מחושבת שלחתי את יד ימין אל השידה הצמודה אל המיטה, מחפשת בשמץ של נואשות אחר העיפרון שלי. אחרי כמה גישושים עצלנים וקיפוצי יד עייפים מצאתי אותו. אחזתי בו והבאתי אותו אל מול עיניי. העיפרון שלי.. מעורר אותי כתמיד ומעורר השראה מאי פעם. הזדקפתי, התמקמתי במעין ישיבה חצי מזרחית, כשברכיי נוגעות לא נוגעת במיטה, והתמתחתי. העפתי מדי פעם מבט נוסף אל החלל הריק שלי וחשבתי לעצמי בשקט מה בא לי לעשות היום. בעוד אני חושבת על חיי החדשים היום, הקמתי עצמי בכוח, הלכתי בחוסר חשק לצחצח שיניים ונעמדתי בקושי מול המראה, מסתכלת בהשתאות מזלזלת על היצירה החדגונית שיצרתי אתמול. לאחר רגע של התפעלות, וישר אחריו עוד רגע של אכזבה, לקחתי במהירות את המחק שלידי ומחקתי בתנועות סוריאליסטיות נמשכות את כולי. היום נתחיל מהתחלה. אחרי שניה של התלבטות, התחלתי במלאכה. ציירתי לי עיניים אפורות מלוכסנות, אישון שחור, בוהק ונוצץ, ריסים עבים וארוכים, אף סולד מעט, לא גדול ולא קטן, ופה מעוגל עם שפתיים עבות. ציירתי לי בפרץ של עצלנות אוזניים רגילות וקטנות, בלי שום דבר מיוחד, וגבות פרבוליות שמקיפות בשלמות את העיניים המלוכסנות שמתחתיהן. את כל אלה, פרט לאוזניים כמובן, הקפתי במין אליפסה מוזרה, והסתכלתי על המכלול הכמעט מוגמר. מעולה. כמו אתמול ציירתי לי שיער ארוך שחור וחלק, משועמם כתמיד ונאבק בגומייה שמחזיקה אותו אי שם בקודקוד הראש. ציירתי לי גוף; ידיים, רגליים, בטן וכל מה שצריך, והייתי מוכנה. ירדתי למטבח, תוך כדי שאני מציירת לי בגדים ולובשת אותם, והכנתי לי משהו קטן לאכול. חשבתי מה יש לעשות היום, ואחרי תהייה לא עמוקה במיוחד הגעתי למסקנה שהיום זה היום. היום אני כבר מוכנה. העיפרון אצלי כבר מספיק זמן, ועכשיו אני באמת יכולה לצייר אותו בשלמות. התחלתי בפנים, ציירתי עיניים גדולות ושחורות, פה קטן ומושלם, אף מעט עגלגל.. וכל מה שאי פעם רציתי בבחור, הגבר המושלם, והוא כולו שלי. ציירתי על פניי חיוך גדול ועל ליבו כתבתי "אהבה". ציירתי לי אומץ והתחלתי לדבר איתו, מציעה לו במבוכה של ילדים ללכת לשבת בבית קפה ההוא בסוף הרחוב. הוא אמר כן בקול שלא זיהיתי, ויצאנו. הגענו אל בית הקפה, התיישבנו בכורסא שציירתי לנו והתחלנו לדבר. אחרי שעה בערך הוא אמר לי שהוא צריך להראות לי משהו, והוציא מהכיס האחורי שלו עיפרון. זה עיפרון הקסמים שלי הוא אמר לי, מצפה לתגובה מופתעת שלא הגיעה. אני יודעת אהובי, גם לי יש אחד כזה.. הוא הסתכל לי בעיניים, יוצר תמונה אימפרסיוניסטית שאף פעם לא הצלחתי לצייר, שותק, ואני אחריו. אולי יכולתי לצייר באותו רגע משהו שיסיח את דעתנו, אולי יכולתי להגיד באותו רגע משהו... אבל לא עשיתי כלום. לפתע הוא קם, צייר על פניי דמעה ועל פניו מבט מתנצל, חרט בליבי כאב ובליבו חיים, צייר דלת והלך.. הזדקפתי בבהלה מתנוחת השכיבה הישנונית שנמצאתי בה. המיטה הייתה כל כך רכה, כאילו מתחננת שאחזור לשכב עליה לעוד רגע. השמש ליטפה את פניי והעירה אותי למרות התנגדותי העזה. התיישבתי בחוסר חשק בישיבה חצי מזרחית ולפתע מצאתי בין רגליי דף לבן. שפשפתי את עיניי, פיהקתי, ובתנועות איטיות של בוקר הרמתי את הדף והפכתי אותו. ציור של אישה, יושבת לבדה על כורסא בבית קפה ודמעה על פניה. מה זה השטויות האלה? הכרחתי את עצמי לקום מהמיטה, ואחרי מאמצים מרובים גם הצלחתי. התמתחתי לרגע, והתחלתי ללכת לכיוון המקלחת. את הציור המוזר השלכתי בדרך לתוך הפח, ונעמדתי מול המראה, מאוכזבת מלראות שוב את זאת שראיתי שם אתמול. הושטתי ידי לקחת את מברשת השניים, כשמבטי עדיין נעול על המראה, ונאחזתי בטעות במשהו שלא היה מברשת השיניים שלי. לקחה לי שנייה לקלוט, ולבסוף הפניתי את מבטי בפליאה אל ידי. מה עיפרון עושה במקלחת? במבט מבולבל ותנועות מגושמות הבאתי את העיפרון אל מול עיניי, סובבתי אותו כמה פעמים... עד שראיתי את זה. בצד ימין למטה, היה כפתור קטן ונראה בקושי. לחצתי עליו מהר ובסקרנות, והאזנתי בדריכות למילים העדינות שבוקעות ממנו. "נעים מאוד, אני עיפרון הקסמים שלך".
בוקר. השמש הצורחת מהחלון סטרה על פניי והכריחה אותי לפקוח את עיניי. עין שמאל נפקחה במהרה, ומימינה העין המרדנית יותר התעקשה להישאר סגורה לעוד שניה אחת. עוד יום חדש מתחיל. הסתכלתי תוך כדי שכיבה ובחצי ערנות על החלל הלבן מסביבי שנקרא חדר, ונאנחתי. בתנועה לא מחושבת שלחתי את יד ימין אל השידה הצמודה אל המיטה, מחפשת בשמץ של נואשות אחר העיפרון שלי. אחרי כמה גישושים עצלנים וקיפוצי יד עייפים מצאתי אותו. אחזתי בו והבאתי אותו אל מול עיניי. העיפרון שלי.. מעורר אותי כתמיד ומעורר השראה מאי פעם. הזדקפתי, התמקמתי במעין ישיבה חצי מזרחית, כשברכיי נוגעות לא נוגעת במיטה, והתמתחתי. העפתי מדי פעם מבט נוסף אל החלל הריק שלי וחשבתי לעצמי בשקט מה בא לי לעשות היום. בעוד אני חושבת על חיי החדשים היום, הקמתי עצמי בכוח, הלכתי בחוסר חשק לצחצח שיניים ונעמדתי בקושי מול המראה, מסתכלת בהשתאות מזלזלת על היצירה החדגונית שיצרתי אתמול. לאחר רגע של התפעלות, וישר אחריו עוד רגע של אכזבה, לקחתי במהירות את המחק שלידי ומחקתי בתנועות סוריאליסטיות נמשכות את כולי. היום נתחיל מהתחלה. אחרי שניה של התלבטות, התחלתי במלאכה. ציירתי לי עיניים אפורות מלוכסנות, אישון שחור, בוהק ונוצץ, ריסים עבים וארוכים, אף סולד מעט, לא גדול ולא קטן, ופה מעוגל עם שפתיים עבות. ציירתי לי בפרץ של עצלנות אוזניים רגילות וקטנות, בלי שום דבר מיוחד, וגבות פרבוליות שמקיפות בשלמות את העיניים המלוכסנות שמתחתיהן. את כל אלה, פרט לאוזניים כמובן, הקפתי במין אליפסה מוזרה, והסתכלתי על המכלול הכמעט מוגמר. מעולה. כמו אתמול ציירתי לי שיער ארוך שחור וחלק, משועמם כתמיד ונאבק בגומייה שמחזיקה אותו אי שם בקודקוד הראש. ציירתי לי גוף; ידיים, רגליים, בטן וכל מה שצריך, והייתי מוכנה. ירדתי למטבח, תוך כדי שאני מציירת לי בגדים ולובשת אותם, והכנתי לי משהו קטן לאכול. חשבתי מה יש לעשות היום, ואחרי תהייה לא עמוקה במיוחד הגעתי למסקנה שהיום זה היום. היום אני כבר מוכנה. העיפרון אצלי כבר מספיק זמן, ועכשיו אני באמת יכולה לצייר אותו בשלמות. התחלתי בפנים, ציירתי עיניים גדולות ושחורות, פה קטן ומושלם, אף מעט עגלגל.. וכל מה שאי פעם רציתי בבחור, הגבר המושלם, והוא כולו שלי. ציירתי על פניי חיוך גדול ועל ליבו כתבתי "אהבה". ציירתי לי אומץ והתחלתי לדבר איתו, מציעה לו במבוכה של ילדים ללכת לשבת בבית קפה ההוא בסוף הרחוב. הוא אמר כן בקול שלא זיהיתי, ויצאנו. הגענו אל בית הקפה, התיישבנו בכורסא שציירתי לנו והתחלנו לדבר. אחרי שעה בערך הוא אמר לי שהוא צריך להראות לי משהו, והוציא מהכיס האחורי שלו עיפרון. זה עיפרון הקסמים שלי הוא אמר לי, מצפה לתגובה מופתעת שלא הגיעה. אני יודעת אהובי, גם לי יש אחד כזה.. הוא הסתכל לי בעיניים, יוצר תמונה אימפרסיוניסטית שאף פעם לא הצלחתי לצייר, שותק, ואני אחריו. אולי יכולתי לצייר באותו רגע משהו שיסיח את דעתנו, אולי יכולתי להגיד באותו רגע משהו... אבל לא עשיתי כלום. לפתע הוא קם, צייר על פניי דמעה ועל פניו מבט מתנצל, חרט בליבי כאב ובליבו חיים, צייר דלת והלך.. הזדקפתי בבהלה מתנוחת השכיבה הישנונית שנמצאתי בה. המיטה הייתה כל כך רכה, כאילו מתחננת שאחזור לשכב עליה לעוד רגע. השמש ליטפה את פניי והעירה אותי למרות התנגדותי העזה. התיישבתי בחוסר חשק בישיבה חצי מזרחית ולפתע מצאתי בין רגליי דף לבן. שפשפתי את עיניי, פיהקתי, ובתנועות איטיות של בוקר הרמתי את הדף והפכתי אותו. ציור של אישה, יושבת לבדה על כורסא בבית קפה ודמעה על פניה. מה זה השטויות האלה? הכרחתי את עצמי לקום מהמיטה, ואחרי מאמצים מרובים גם הצלחתי. התמתחתי לרגע, והתחלתי ללכת לכיוון המקלחת. את הציור המוזר השלכתי בדרך לתוך הפח, ונעמדתי מול המראה, מאוכזבת מלראות שוב את זאת שראיתי שם אתמול. הושטתי ידי לקחת את מברשת השניים, כשמבטי עדיין נעול על המראה, ונאחזתי בטעות במשהו שלא היה מברשת השיניים שלי. לקחה לי שנייה לקלוט, ולבסוף הפניתי את מבטי בפליאה אל ידי. מה עיפרון עושה במקלחת? במבט מבולבל ותנועות מגושמות הבאתי את העיפרון אל מול עיניי, סובבתי אותו כמה פעמים... עד שראיתי את זה. בצד ימין למטה, היה כפתור קטן ונראה בקושי. לחצתי עליו מהר ובסקרנות, והאזנתי בדריכות למילים העדינות שבוקעות ממנו. "נעים מאוד, אני עיפרון הקסמים שלך".
