4 בבוקר לא נרדמת
New member
עיריית חולון עושה זאת שוב
שלום,
שמי יפעת רוזלס, עוד רגע בת 33, אמא לילד מקסים בשם אריאל, בקרוב יחגוג יום הולדת ארבע.
כבר שלושה חודשים שאני מאושפזת באופן רצוף, כאשר לפני הייתי מאושפזת במשך כשבוע וחצי, כשקיבלתי הקרנות לאזור האגן, רגע מלעבור ניתוח בעמוד השדרה, עם כאבי תופת שאני צורחת את נשמתי לשמיים, עם כמויות של משככי כאבים עצומות, כשאני מקבלת מורפיום על גבי מורפיום, לא זזה מהמיטה, אני נאלצת לקבל מקלחת במיטה, כשכל הזמן אני במתח, אני בדיכאון, אני רק במחשבות על "האם אני אצליח שוב ללכת" כי לפי דברי הרופאים אני כנראה אעבור ניתוח בעמוד השדרה, דבר שהדאיג אותי מאוד כי החוליה שמכאיבה לי היא החלק המרכזי והמקשר בין עמוד השדרה לאגן וכל תנועה לא נכונה עלולה לגרום לכך שאני אצטרך לבלות את שארית חיי בכיסא גלגלים. את כל המלחמות האלה, את שלושת הלילות בהן עברתי גמילה ממורפיום, לילות שאני לא מאחלת לאף אחד, את כל זה אני עוברת רק בכדי להגיע הבייתה, לבעלי ולבן שלי.
אני עכשיו נאלצת לעבור מלחמה נוספת, אני לא מדברת על המלחמה שלי עם הגוף שלי בכדי שאני אוכל שוב ללכת בצורה נורמלית, לא המלחמה שהמשפחה שלי נלחמה בכדי שאני אוכל לעבור דירה, למרות שאני לא רוצה אבל אני כנראה אצטרך בגלל שקשה לי לעלות במדרגות, אני לא יכולה להתקלח בצורה רגילה אני אצטרך כיסא גלגלים בשביל להתקלח, זאת לא המלחמה שלי נגד הסרטן וגרורותיו, לא המלחמה שלי לעורר מודעות בנשים וגברים על סרטן השד, אלא זאת המלחמה שלי נגד עיריית חולון, כן, שוב אני נאלצת, כמו בשנה שעברה, בשביל להשיג לי הסעות לבן שלי, אני לא יכולה ללכת, בעלי עובד בכדי שיהיה לנו אוכל בבית, אבל המזכירה במחלקת הסעים בעיריית חולון אמרה לו בפירוש "אתה תיאלץ שוב להלחם בשביל להשיג את ההסעות".
אני שלושה חודשים מאושפזת, אני נלחמת בשיניים בשביל שוב ללכת, עושים בשבילי כל דבר העיקר שאני אהיה מאושרת, שאני לא אהיה שוב בדיכאון ואפצח בשביתת רעב כמו שהיה בבית החולים, אבל הם דורשים ממני להלחם, אני צריכה את האנרגיה הזאת בשביל להלחם ולהבריא!!
שלום,
שמי יפעת רוזלס, עוד רגע בת 33, אמא לילד מקסים בשם אריאל, בקרוב יחגוג יום הולדת ארבע.
כבר שלושה חודשים שאני מאושפזת באופן רצוף, כאשר לפני הייתי מאושפזת במשך כשבוע וחצי, כשקיבלתי הקרנות לאזור האגן, רגע מלעבור ניתוח בעמוד השדרה, עם כאבי תופת שאני צורחת את נשמתי לשמיים, עם כמויות של משככי כאבים עצומות, כשאני מקבלת מורפיום על גבי מורפיום, לא זזה מהמיטה, אני נאלצת לקבל מקלחת במיטה, כשכל הזמן אני במתח, אני בדיכאון, אני רק במחשבות על "האם אני אצליח שוב ללכת" כי לפי דברי הרופאים אני כנראה אעבור ניתוח בעמוד השדרה, דבר שהדאיג אותי מאוד כי החוליה שמכאיבה לי היא החלק המרכזי והמקשר בין עמוד השדרה לאגן וכל תנועה לא נכונה עלולה לגרום לכך שאני אצטרך לבלות את שארית חיי בכיסא גלגלים. את כל המלחמות האלה, את שלושת הלילות בהן עברתי גמילה ממורפיום, לילות שאני לא מאחלת לאף אחד, את כל זה אני עוברת רק בכדי להגיע הבייתה, לבעלי ולבן שלי.
אני עכשיו נאלצת לעבור מלחמה נוספת, אני לא מדברת על המלחמה שלי עם הגוף שלי בכדי שאני אוכל שוב ללכת בצורה נורמלית, לא המלחמה שהמשפחה שלי נלחמה בכדי שאני אוכל לעבור דירה, למרות שאני לא רוצה אבל אני כנראה אצטרך בגלל שקשה לי לעלות במדרגות, אני לא יכולה להתקלח בצורה רגילה אני אצטרך כיסא גלגלים בשביל להתקלח, זאת לא המלחמה שלי נגד הסרטן וגרורותיו, לא המלחמה שלי לעורר מודעות בנשים וגברים על סרטן השד, אלא זאת המלחמה שלי נגד עיריית חולון, כן, שוב אני נאלצת, כמו בשנה שעברה, בשביל להשיג לי הסעות לבן שלי, אני לא יכולה ללכת, בעלי עובד בכדי שיהיה לנו אוכל בבית, אבל המזכירה במחלקת הסעים בעיריית חולון אמרה לו בפירוש "אתה תיאלץ שוב להלחם בשביל להשיג את ההסעות".
אני שלושה חודשים מאושפזת, אני נלחמת בשיניים בשביל שוב ללכת, עושים בשבילי כל דבר העיקר שאני אהיה מאושרת, שאני לא אהיה שוב בדיכאון ואפצח בשביתת רעב כמו שהיה בבית החולים, אבל הם דורשים ממני להלחם, אני צריכה את האנרגיה הזאת בשביל להלחם ולהבריא!!
