עיר מקלט
"שלוש ערים תבדיל לך בתוך ארצך... תכין לך הדרך... והיה לך לנוס שמה כל רוצח... אשר יכה את רעהו בבלי דעת והוא לא שונא לו מתמול שלשום" שתי יריות, חדות וברורות שמפרות את השקט כמו לפני ריצה אולימפית. ריח אבק שריפה עומד מחניק בחלל האוויר. עננים מתקבצים בחוץ ומעלימים כל זכר לשמש. גשם מתחיל לטפטף בקילוחים דקים והוא יודע שאין דרך חזרה. הוא צריך לרוץ. לברוח רחוק. הכי רחוק שרק אפשר. רגליו נושאות אותו לעת עתה וכוחו אינו בוגד בו. נשימתו ופעימות ליבו מואצות והולמות ברקותיו. פחד מפעפע בתוכו כארס ומרעיל את דמו. מאיים להפיל אותו בו ברגע בצד הדרך מוטל שרוע וממתין לפורענות. הגשם מתגבר עם כל פסיעה שלו בדרך הבוצית והיא הופכת למעיין מלכודת טובענית. והוא יכול לה. יכול לה, לגשם שמכה בו בעוז, לברקים הרועמים סביבו ולמבטם המאשים של השמיים. רק בנקמתם של אלו שנוצרו בצלם מפחד הוא לפגוש. והם מתאווים ומשתוקקים לנקמה שלא תאחר לבוא ומחכים לשעת הכושר בה יוכלו להכות ולהאבידו מן העולם. "עין תחת עין שן תחת שן ונפש תחת נפש" ממשיך לפסוע בדרך לא דרך ומקווה להגיע אל יעדו הסופי בזמן. הוא יודע שאין הוא זכאי אך מקווה לשהות מסוימת בגזר הדין על מנת שיוכל לעכל את חלום הביעותים אליו נכנס ואולי כאשר יעמוד שם מול בית דין של מעלה, או מטה תימצא לו מחילה. באופק הוא כבר מסוגל להבחין בעיבוריה של העיר, באורותיה המנצנצים במרחק ככוכבים שנעדרו מאותם שמי לילה. בהגיעו לשערי העיר כבר כמעט משולל כוחות הוא נופל אל מול השערים הנעולים ונושא את קולו בצעקה שנשמעת כאנקת חיה פצועה. דייני העיר מעיפים בו מבט אך לא פותחים בפניו את שערי העיר. אין הוא ראוי למצוא בה מחסה ומקלט הם יודעים. הוא שנטל בידו בדעה צלולה אקדח, הוא שדרך אותו וירה מתוכו שני כדורים. שני כדורים שפגעו בה והטילו אותה גוססת להתבוסס בדמה ולמות. אין חרטה בליבו ואף לא עצב, רק הפחד מגורל דומה לשלה הוא הוא שאוחז בו ומטלטל את עולמו בפחד. מבטם נעוץ עמוק בתוך עיניו מלאות הפחד כאומר "אין מקום בעיר המקלט לרוצח בזדון, לך לך ונוע תנוע בעולם. דמך הפקר ונשמתך מותרת לכל." הגשם התחזק והפך אט אט למבול ממשי. הוא קם מדדה על רגליו בקושי כשקול מכיוון לא ידוע לוחש מעבר לכתפו באכזריות " לא יוכל רוצח האהבה להיכנס בשערי עיר המקלט, לא יוכל להיאחז בקרנות המזבח ולהימלט מרודפיו... דמו הפקר.. הפקר.." שני ברקים הבריקו באחת ולאחריהם שני רעמים, שתי יריות, היריות שהרגו את האהבה...
"שלוש ערים תבדיל לך בתוך ארצך... תכין לך הדרך... והיה לך לנוס שמה כל רוצח... אשר יכה את רעהו בבלי דעת והוא לא שונא לו מתמול שלשום" שתי יריות, חדות וברורות שמפרות את השקט כמו לפני ריצה אולימפית. ריח אבק שריפה עומד מחניק בחלל האוויר. עננים מתקבצים בחוץ ומעלימים כל זכר לשמש. גשם מתחיל לטפטף בקילוחים דקים והוא יודע שאין דרך חזרה. הוא צריך לרוץ. לברוח רחוק. הכי רחוק שרק אפשר. רגליו נושאות אותו לעת עתה וכוחו אינו בוגד בו. נשימתו ופעימות ליבו מואצות והולמות ברקותיו. פחד מפעפע בתוכו כארס ומרעיל את דמו. מאיים להפיל אותו בו ברגע בצד הדרך מוטל שרוע וממתין לפורענות. הגשם מתגבר עם כל פסיעה שלו בדרך הבוצית והיא הופכת למעיין מלכודת טובענית. והוא יכול לה. יכול לה, לגשם שמכה בו בעוז, לברקים הרועמים סביבו ולמבטם המאשים של השמיים. רק בנקמתם של אלו שנוצרו בצלם מפחד הוא לפגוש. והם מתאווים ומשתוקקים לנקמה שלא תאחר לבוא ומחכים לשעת הכושר בה יוכלו להכות ולהאבידו מן העולם. "עין תחת עין שן תחת שן ונפש תחת נפש" ממשיך לפסוע בדרך לא דרך ומקווה להגיע אל יעדו הסופי בזמן. הוא יודע שאין הוא זכאי אך מקווה לשהות מסוימת בגזר הדין על מנת שיוכל לעכל את חלום הביעותים אליו נכנס ואולי כאשר יעמוד שם מול בית דין של מעלה, או מטה תימצא לו מחילה. באופק הוא כבר מסוגל להבחין בעיבוריה של העיר, באורותיה המנצנצים במרחק ככוכבים שנעדרו מאותם שמי לילה. בהגיעו לשערי העיר כבר כמעט משולל כוחות הוא נופל אל מול השערים הנעולים ונושא את קולו בצעקה שנשמעת כאנקת חיה פצועה. דייני העיר מעיפים בו מבט אך לא פותחים בפניו את שערי העיר. אין הוא ראוי למצוא בה מחסה ומקלט הם יודעים. הוא שנטל בידו בדעה צלולה אקדח, הוא שדרך אותו וירה מתוכו שני כדורים. שני כדורים שפגעו בה והטילו אותה גוססת להתבוסס בדמה ולמות. אין חרטה בליבו ואף לא עצב, רק הפחד מגורל דומה לשלה הוא הוא שאוחז בו ומטלטל את עולמו בפחד. מבטם נעוץ עמוק בתוך עיניו מלאות הפחד כאומר "אין מקום בעיר המקלט לרוצח בזדון, לך לך ונוע תנוע בעולם. דמך הפקר ונשמתך מותרת לכל." הגשם התחזק והפך אט אט למבול ממשי. הוא קם מדדה על רגליו בקושי כשקול מכיוון לא ידוע לוחש מעבר לכתפו באכזריות " לא יוכל רוצח האהבה להיכנס בשערי עיר המקלט, לא יוכל להיאחז בקרנות המזבח ולהימלט מרודפיו... דמו הפקר.. הפקר.." שני ברקים הבריקו באחת ולאחריהם שני רעמים, שתי יריות, היריות שהרגו את האהבה...
