עיתון "דואר היום" 1919-1936. והפעם מודעות מתוכו משנת 1925.
הגיליון הראשון של "דואר היום" ראה אור ב-8 באוגוסט 1919, במימונו של בן רובינשטיין, במכונת דפוס ידנית בדפוס עזריאל, ברחוב הסולל בירושלים. העיתון הוקם על-ידי איתמר בן אב"י ואביו אליעזר בן יהודה, שפרשו ממערכת "חדשות הארץ" (שהפך ל"הארץ"). בן אב"י, העורך, שהיה שותף קודם לכן בעריכת עיתוני אביו, ביקש ליצור יומון חדש שיהיה בו מן הרוח הקלילה של העיתונים הפופלריים של מערב אירופה (בעיקר צרפת), גם ידיעות חדשותיות גם "צהוב" גם שירה גם רומנים בהמשכים. בקיצור גם וגם וגם. שמו של העיתון הוא תרגום שם העיתון הבריטי הנפוץ שנחשב עממי, ה"דיילי מייל" (ובאנגלית נקרא עיתונו של בן אב"י: Palestine Daily Mail). רוב אנשי העיתון היו בעיקר ילידי הארץ, שחשו כי עיתון "הארץ" שמרני. בין הכותבים היו: אביגדור המאירי, המשורר אורי צבי גרינברג, המבקר יעקב רבינוביץ, חוקר השירה דוד ילין, העיתונאי והמתרגם אברהם אלמאליח, החוקר פרופ' יוסף קלוזנר, אורי קיסרי, שעבד ככתב בפריז ואחר-כך כמזכיר המערכת, עובד בן-עמ"י (דנקנר) (ראש עיריית נתניה בהמשך), שעבד ככתב בפתח-תקווה, יששכר דב בר-דרורא (דרורי), אלכסנדר אהרונסון, אליהו בן-חורין, ברוך ויינשטיין, גבריאל צפרוני, ואהרן אבן-חן ועוד. העיתון יצא לאור משנת 1919 ועד שנת 1936.
דואר היום הפך לעיתון בוקר ב-1925, (כדי להבדילו מעיתון הארץ שהופיע אחר הצהריים. מחירו היה חצי גרוש, כדי להתחרות ב"הארץ" ו"דבר" שעלו גרוש. העיתון הגיע בשיאו לתפוצה של 7000 עותקים, בדצמבר 1928, תפוצה שהפכה אותו לנפוץ בעיתוני הארץ.
בן אב"י השתמש בעיתון כדי להחדיר את חידושיו הלשוניים, כגון "כייס", "מכונית" ו"עצמאות"; העיתונאי אורי קיסרי השתמש ב"דואר היום" לראשונה במילה "צבר" בהוראתה החיובית. בכותרת העיתון נכתב: "אליעזר בן יהודה היה אומר: דבר עברית והבראת". ב-1929 הופיע במוסף השבת של העיתון התשבץ הראשון בעיתונות העברית, שאז נקרא "חידוד מוח". בשל נסיעותיו התכופות והממושכות של בן אב"י לחו"ל ידע העיתון תקופות שפל רבות, בהן הצטמצמה תפוצת העיתון בעקבות סגנונם של העורכים המחליפים. בתפיסתו של בן אב"י העיתון נועד להיות "שופרם" של ילידי הארץ, בני הדור השני לעלייה הראשונה ובני המשפחות הספרדיות הוותיקות. העיתון היה ימני בענייני כלכלה ופוליטיקה, ועמד כנגד ההגמוניה הסוציאליסטית המתגברת בישוב היהודי בארץ ישראל. העיתון עמד לימין האינטרסים של הפרדסנים במושבות והסוחרים והקבלנים בערים, והטיף לקנטוניזציה של ארץ-ישראל וחלוקתה בין יהודים לערבים. העיתון ביקר בחריפות בכירים בתנועה הציונית כארתור רופין ומנחם אוסישקין, וסיקר באופן ביקורתי את מוסדות התנועה הציונית. עד 1928 היה בין העיתונים היחידים שלא היו מזוהים מפלגתית.
חדשות העמוד הראשון בעיתון היו בעלות כותרות דרמטיות ומלאות פאתוס, בגופן גדול, יחד עם כותרות משנה. העיתון הדפיס תמונות בעמוד הראשון, וסיקר בהרחבה מעשי שוד ורצח, רעידות אדמה ושטפונות, תאונות, ספורט ורכילות. מגמותיו של "דואר היום" גררו פולמוסים נרחבים: משה גליקסון האשים ב"הפועל הצעיר" את "דואר היום" בהיותו עיתונות צהובה, וטען שהעיתון "הולך ומזיק מיום ליום לתעודתנו הלאומית והתרבותית". במרץ 1921 בגילוי-דעת בהארץ נטען שדואר היום "חותר מיום ליום כנגד כל מעשי הבניין והתקומה שלנו". בן אב"י ענה על כך בהתרסה בכותבו: "הארץ הוא אולי הגון אך לא עיתון, ודואר היום אינו עיתון הגון - אך הוא עיתון". בדצמבר 1928 העביר בן אב"י את העיתון לידידו זאב ז'בוטינסקי, בחוזה חכירה. שבועון הרווזיוניסטים, "הצפון", נסגר שנה וחצי קודם לכן, ובן-אב"י ביקש הפסקה ממלאכת העריכה, וחשב שז'בוטינסקי ימשוך קוראים חדשים. על-פי ז'בוטינסקי, במכתב, חוזה החכירה על העיתון היה לשנתיים. ז'בוטינסקי שינה את העיתון ממסחרי למפלגתי, והתוכן הפך רציני יותר, ואף על פי שבתחילה נרשמה עליה בתפוצה, אחרי זמן קצר השינוי הסגנוני הוביל להצטמצמות התפוצה. בתקופת העיתון כבטאון התנועה הרווזיוניסטית הוא נסגר לתקופות קצרות על-ידי הצנזורה, ואז הופיע לעיתים כהוצאה חד-פעמית תחת הכותרות "ירושלים", "השלום", "היישוב".
בתום תקופת החכירה בת השנתיים, בינואר 1931, ביקש בן-אב"י לשוב לעיתון במתכונתו המסחרית (אחרי שבתקופת החכירה מאמריו האישיים, שעל פי ההסכם היה זכאי לפרסם כפי רצונו, עוררו את התנגדות העורכים החדשים, ולעיתים הם ביקשו את צינזורם). אנשי התנועה הרווזיוניסטית סירבו להשיב את העריכה לבן אב"י, ורק לאחר עימות אלים הם ויתרו על שליטתם במערכת העיתון.
ב-1935 מוזג העיתון עם "הבוקר", יומון הציוניים-הכלליים, שהיה בעל קו אידיאולוגי דומה, אך המיזוג כשל. באותה שנה קנה את העיתון ליאו וינץ, מו"ל יהודי-גרמני. הוא העביר את המערכת לתל-אביב, אך באפריל 1936, לאחר חודש, בעקבות המרד הערבי הגדול, חזרה המערכת לירושלים. בירושלים הוחכר העיתון לחברי המערכת, בראשות העורך פסח גינצבורג, אך הוא הצליח בהרחבת תפוצתו רק בירושלים ושקע בקשיים כלכליים. ביוני 1936 נסגר העיתון, אחרי שבעל הדפוס וסוחרי הנייר לא הסכימו לשרתו עוד בשל חובותיו. הגיליונות האחרונים של העיתון הופצו עם העיתון "חדשות אחרונות" שהקימו חברי מערכת "דואר היום". לאחר סגירתו נותרו הזכויות על שמו בידי ליאו וינץ, ובינואר 1940 הוא ניסה להוציא לאור מחדש את דואר היום, בפורמט מצומצם, במשך כחודש, אך סגר אותו בעקבות אי הצלחתו.
למי שהגיע בקריאה עד כאן אוסיף ואומר כי כרגיל הפוסטים שלי הם אך ורק מתוך פריטים שנמצאים באוסף שלי. כאן חלק מהעיתונים ומהמודעות הם לא שלי כי הם לא ממש קשורים לאוספיי אבל רק צילמתי אותם כי הם יפים ומעניינים אבל לא שלי. חלק גדול מהמודעות הם מתוך אוספיי. וכרגיל אתם מוזמנים להוסיף ידע, מידע, הערות, הארות ופריטים בנושא.
הגיליון הראשון של "דואר היום" ראה אור ב-8 באוגוסט 1919, במימונו של בן רובינשטיין, במכונת דפוס ידנית בדפוס עזריאל, ברחוב הסולל בירושלים. העיתון הוקם על-ידי איתמר בן אב"י ואביו אליעזר בן יהודה, שפרשו ממערכת "חדשות הארץ" (שהפך ל"הארץ"). בן אב"י, העורך, שהיה שותף קודם לכן בעריכת עיתוני אביו, ביקש ליצור יומון חדש שיהיה בו מן הרוח הקלילה של העיתונים הפופלריים של מערב אירופה (בעיקר צרפת), גם ידיעות חדשותיות גם "צהוב" גם שירה גם רומנים בהמשכים. בקיצור גם וגם וגם. שמו של העיתון הוא תרגום שם העיתון הבריטי הנפוץ שנחשב עממי, ה"דיילי מייל" (ובאנגלית נקרא עיתונו של בן אב"י: Palestine Daily Mail). רוב אנשי העיתון היו בעיקר ילידי הארץ, שחשו כי עיתון "הארץ" שמרני. בין הכותבים היו: אביגדור המאירי, המשורר אורי צבי גרינברג, המבקר יעקב רבינוביץ, חוקר השירה דוד ילין, העיתונאי והמתרגם אברהם אלמאליח, החוקר פרופ' יוסף קלוזנר, אורי קיסרי, שעבד ככתב בפריז ואחר-כך כמזכיר המערכת, עובד בן-עמ"י (דנקנר) (ראש עיריית נתניה בהמשך), שעבד ככתב בפתח-תקווה, יששכר דב בר-דרורא (דרורי), אלכסנדר אהרונסון, אליהו בן-חורין, ברוך ויינשטיין, גבריאל צפרוני, ואהרן אבן-חן ועוד. העיתון יצא לאור משנת 1919 ועד שנת 1936.
דואר היום הפך לעיתון בוקר ב-1925, (כדי להבדילו מעיתון הארץ שהופיע אחר הצהריים. מחירו היה חצי גרוש, כדי להתחרות ב"הארץ" ו"דבר" שעלו גרוש. העיתון הגיע בשיאו לתפוצה של 7000 עותקים, בדצמבר 1928, תפוצה שהפכה אותו לנפוץ בעיתוני הארץ.
בן אב"י השתמש בעיתון כדי להחדיר את חידושיו הלשוניים, כגון "כייס", "מכונית" ו"עצמאות"; העיתונאי אורי קיסרי השתמש ב"דואר היום" לראשונה במילה "צבר" בהוראתה החיובית. בכותרת העיתון נכתב: "אליעזר בן יהודה היה אומר: דבר עברית והבראת". ב-1929 הופיע במוסף השבת של העיתון התשבץ הראשון בעיתונות העברית, שאז נקרא "חידוד מוח". בשל נסיעותיו התכופות והממושכות של בן אב"י לחו"ל ידע העיתון תקופות שפל רבות, בהן הצטמצמה תפוצת העיתון בעקבות סגנונם של העורכים המחליפים. בתפיסתו של בן אב"י העיתון נועד להיות "שופרם" של ילידי הארץ, בני הדור השני לעלייה הראשונה ובני המשפחות הספרדיות הוותיקות. העיתון היה ימני בענייני כלכלה ופוליטיקה, ועמד כנגד ההגמוניה הסוציאליסטית המתגברת בישוב היהודי בארץ ישראל. העיתון עמד לימין האינטרסים של הפרדסנים במושבות והסוחרים והקבלנים בערים, והטיף לקנטוניזציה של ארץ-ישראל וחלוקתה בין יהודים לערבים. העיתון ביקר בחריפות בכירים בתנועה הציונית כארתור רופין ומנחם אוסישקין, וסיקר באופן ביקורתי את מוסדות התנועה הציונית. עד 1928 היה בין העיתונים היחידים שלא היו מזוהים מפלגתית.
חדשות העמוד הראשון בעיתון היו בעלות כותרות דרמטיות ומלאות פאתוס, בגופן גדול, יחד עם כותרות משנה. העיתון הדפיס תמונות בעמוד הראשון, וסיקר בהרחבה מעשי שוד ורצח, רעידות אדמה ושטפונות, תאונות, ספורט ורכילות. מגמותיו של "דואר היום" גררו פולמוסים נרחבים: משה גליקסון האשים ב"הפועל הצעיר" את "דואר היום" בהיותו עיתונות צהובה, וטען שהעיתון "הולך ומזיק מיום ליום לתעודתנו הלאומית והתרבותית". במרץ 1921 בגילוי-דעת בהארץ נטען שדואר היום "חותר מיום ליום כנגד כל מעשי הבניין והתקומה שלנו". בן אב"י ענה על כך בהתרסה בכותבו: "הארץ הוא אולי הגון אך לא עיתון, ודואר היום אינו עיתון הגון - אך הוא עיתון". בדצמבר 1928 העביר בן אב"י את העיתון לידידו זאב ז'בוטינסקי, בחוזה חכירה. שבועון הרווזיוניסטים, "הצפון", נסגר שנה וחצי קודם לכן, ובן-אב"י ביקש הפסקה ממלאכת העריכה, וחשב שז'בוטינסקי ימשוך קוראים חדשים. על-פי ז'בוטינסקי, במכתב, חוזה החכירה על העיתון היה לשנתיים. ז'בוטינסקי שינה את העיתון ממסחרי למפלגתי, והתוכן הפך רציני יותר, ואף על פי שבתחילה נרשמה עליה בתפוצה, אחרי זמן קצר השינוי הסגנוני הוביל להצטמצמות התפוצה. בתקופת העיתון כבטאון התנועה הרווזיוניסטית הוא נסגר לתקופות קצרות על-ידי הצנזורה, ואז הופיע לעיתים כהוצאה חד-פעמית תחת הכותרות "ירושלים", "השלום", "היישוב".
בתום תקופת החכירה בת השנתיים, בינואר 1931, ביקש בן-אב"י לשוב לעיתון במתכונתו המסחרית (אחרי שבתקופת החכירה מאמריו האישיים, שעל פי ההסכם היה זכאי לפרסם כפי רצונו, עוררו את התנגדות העורכים החדשים, ולעיתים הם ביקשו את צינזורם). אנשי התנועה הרווזיוניסטית סירבו להשיב את העריכה לבן אב"י, ורק לאחר עימות אלים הם ויתרו על שליטתם במערכת העיתון.
ב-1935 מוזג העיתון עם "הבוקר", יומון הציוניים-הכלליים, שהיה בעל קו אידיאולוגי דומה, אך המיזוג כשל. באותה שנה קנה את העיתון ליאו וינץ, מו"ל יהודי-גרמני. הוא העביר את המערכת לתל-אביב, אך באפריל 1936, לאחר חודש, בעקבות המרד הערבי הגדול, חזרה המערכת לירושלים. בירושלים הוחכר העיתון לחברי המערכת, בראשות העורך פסח גינצבורג, אך הוא הצליח בהרחבת תפוצתו רק בירושלים ושקע בקשיים כלכליים. ביוני 1936 נסגר העיתון, אחרי שבעל הדפוס וסוחרי הנייר לא הסכימו לשרתו עוד בשל חובותיו. הגיליונות האחרונים של העיתון הופצו עם העיתון "חדשות אחרונות" שהקימו חברי מערכת "דואר היום". לאחר סגירתו נותרו הזכויות על שמו בידי ליאו וינץ, ובינואר 1940 הוא ניסה להוציא לאור מחדש את דואר היום, בפורמט מצומצם, במשך כחודש, אך סגר אותו בעקבות אי הצלחתו.
למי שהגיע בקריאה עד כאן אוסיף ואומר כי כרגיל הפוסטים שלי הם אך ורק מתוך פריטים שנמצאים באוסף שלי. כאן חלק מהעיתונים ומהמודעות הם לא שלי כי הם לא ממש קשורים לאוספיי אבל רק צילמתי אותם כי הם יפים ומעניינים אבל לא שלי. חלק גדול מהמודעות הם מתוך אוספיי. וכרגיל אתם מוזמנים להוסיף ידע, מידע, הערות, הארות ופריטים בנושא.
