אז מה באמת היה בעכו?
הממ.. קצת קשה לי לדבר. ההשתתפות בפסטיבל עכו לתיאטרון אחר היתה עבורי בגדר חלום ילדות שאני נושא איתי 10 שנים. הכרתי את פסטיבל עכו באותה תקופה שהכרתי את ה-Rים, והקשר ביניהם נראה לי טריוויאלי, שכן, מה זה בעצם
תיאטרון-אחר אם לא
משחקי-תפקידים. כשפגשתי ברכבת צפון ב
עתי, המנהל האומנותי של הפסטיבל (שבא לחפש רוסים כי הוא ראה את הסרט של אימא של פלאי) היתה לי תחושה מיוחדת לגביו, וכשהבנתי מיהוא - רציתי להתנפל עליו... אך (לא עשיתי את זה, כי ידעתי שזה יבריח אותו, ובמקום זה - ) עשיתי כל מה שיכלתי על מנת להביא אותו להתדברות רצינית עם ´האחווה´. ברגע שנסגרה פגישת העבודה הראשונה, התחיל עבורי מסע החלומות. לפחות כך הרגשתי. בסופו של דבר - רצנו. צברנו ידע מקצועי בכמויות מסחריות. התגבשנו. עבדנו יחד. ובעודינו מתנשפים בקו הסיום וסחרחרים מן הדרך אני שם פני הלאה אל המסלול הבא. בפסטיבל עכו מחולקים שלושה פרסים מידיהם המפרנסות של שלוש קרנות, כל אחד בגובה הנע בין 17 אלף שקל ל-25 אלף שקל. כבר דובר על כך עם המנהל האומנותי של הפסטיבל - בשנה הבאה - לפחות בכוונתי - להציג משחק תפקידים שיתחרה בפסטיבל. לוח הזמנים לעניין כבר החל לרוץ. שוב, נרקם חזון. בניגוד להשנה, אהיה נאמן להגשמתו בכל מחיר!
...חוויות, חוויות, חוויות...
אז מה היה לנו?
כתיבת חומרים, פגישה עם בראשחוצות, ישיבות עם שמוליק, עושים עיניים לדודי, עריכת חומרים, עוד ישיבות. קווי מתאר וירטואלים לפרוייקט חלומי (=the project of my dream).
עובדים על הסאגה. הזמן בורח בינהאצבעות. ברקע, בקטן, אני ודודי עובדים על מרכז חדש.
ליהוק: אימיילים, אימיילים, אימיילים. עוד ועוד פנייה נרגשת. תשובות, שאלות חוזרות, והליהוק מועבר לשיר. גם התכנים מקוצצים.
קוי המתאר מתחילים לתפוס ממשות. אני ודודי נפגשים כמו שעון, פעמים אנחנו מרביצים פרודוקציה, לפעמים עושים צעד אחד. אבל תמיד מתקדמים.
סדנאות יצירה. הרבה מהם. דגלים, מגילות, מטבעות, שבלונות, שוסטר, תפירה אל תוך הלילה. אני בהחלט בורח לתוך עשייה. ברקע שומעים שבאתר הפסטיבל כתוב שהפעילויות של ´האחווה´ הן חינם..?!
יומכיפור עבר. אני חוזר למחסן שהיה קודם הביית שלי... ...ספקות חמורות לגבי ה-PR, תקוות עמוקות שמישהו עושה משהו קשר ל-PR. העמסה. איזה נהג 10, ויקטור.
יום חמישי, שהיה צריך להתחיל ב-8 בבוקר ולהסתיים ב-5, התחיל ב-11, ונגמר כמעט בחצות. אינחשמל. אינמיים. המחנה לא משהו...
יום שישי, עדיין יש בעיות עם חשמל ועם מיים. וארוחת הערב לכבוד שבת מבהירה בחדות שיש גם בעיות חמורות במטבח... מצד שני - כמעט 2/3 מהעבודות בחפיר הצפוני בוצעו. במחנה יש צליה, שטח מחסן, אוהל מפקדה. עוד צריך לעבוד על הבלגן. אני אופטימי. למרות שהיום, כביכול, הובטחו לנו כניסה להצגות-פתיחה, אני שקוע בעבודה עד מעל לראש. אין בילויים עד שאין תוצאות.
יום שבת, מריחים פסטיבל באויר. עתי מבקר בחפיר הצפוני, אני שואל מה דעתו, הוא שואל אם הכל יהיה מוכן עד שש. לא ידעתי איך לקחת את זה... ...הצוות משתמן ומתגבש. אני אופטימי. עד שאני שומע איזה משחק ירוץ הערב. נו, שויין. אז לא תהיה לי ריצת מבחן. הכל מוכן בדיוק בזמן למשחק(חוץ מן הארוחות). לפחות הם *מ-א-ד* נהנו. זה טוב למוראל.
יום ראשון. עושים שוק למשחק ההסטורי. לוקחים ת´זמן. משפצרים, מלקקים, מחדשים, מעצבים, מדגלים, משתאים. וואו. זה אנחנו עשינו...? חבל שאף-אחד לא בא לראות. בגלדיאטורים - מכות. מצד שני - סוף היום - בעיצומו של דכאון כלכלי, סוף סוף מטפלים בבעיה מספר 1 - PR. ננסכת תקווה חדשה, ואני יודע - מחר נהייה גדולים.
יום שני, גדולים אמרתי? ענקים מהחיים!! הבוקר נפתח טעון ספקות, שאריות מתח מהמשבר הכלכלי, אבל אני החלטתי. זה היום שלי. לרגע מדגדג גם בליבי הספק, אך כשאני מזכיר לעצמי מה אני עושה כאן - הוא נמוג. ענקים מהחיים - נקודה! ואני מרגיש שכולם עברו תהליך דומה. התחנות, האבירים, מינכהאוזן, הזירה - הכל עבד במרץ!! אפילו המטבח נכנס לקצב מתקתק (ticking && sweet ח.ח. לאמיר - ק.מוראל - על טיפוח הצוות) לבסוף, המשחק שלי רץ כמו קרנף זועם והתנפץ על מחיאות כפיים שלא אשכח לעולם. על רקע המסיבה והכתבה בתמונעכו, אני מרגיש, סוף-סוף איך נגעתי בחלום.
יום שלישי, הולכים על שני משחקים. את המעט כח שנשאר מתיזים החוצה בצוותי PR. פס יצור שני של כרזות פרסום, וטוחנים את השטח. כל הכבוד לסעיד. סיימנו כמו גדולים. המשתתפים גמרו אומר בנפשם להצטרף לסאגה!! חולמים חצי שעה, אני מתלבט אם ללכת לראות את טקס הסיום, אך לא. מייד - פירוק. סגרנו את הלילה בסביבות 2, כשהרוב מוכן להעמסה.
יום רבעי - העמסה חזרה. אינחשמל. אינמיים. קופל. הכל קופל. ...מה..? כבר נגמר? עוד זכורות לי מקלחת שטח של בינערביים, שיחות נפש על רקע גזיבו, הרבה סיפוק מהצוות, הפתעות בארוחות, לימון/דובדבן, התחזרות על הפופקורן, סוכר מלוח, והמועזין של עכו - אללה הווא אכבר. אחד המועזינים המוצלחים בארץ.
תודות
דודי - האיש וכס הלמכות. שלא יגמר לעולם! נוגע ונוגהה. אריאל - הדיוק שבביצוע, ההקשבה והלמידה. אסף - התעוזה, ההגשמה. אורן - נתת כל מה שיכלת ויותר. ירון - מההתחלה ועד הסוף! איתמר - יתד נאמן ומשענת איתנה. אמיר - ק. מוראל. אלא מה? אילן - שתיתי, תודה. איה JR- איך צומח פרח? ככה. דורון, סרגי וולדימיר - מדברים פעולות. מכונה משומנת. שיר, שליץ, דנה - תענוג. איילת - בדיוק בזמן. (אלא מה..?) שמוליק - חזרת...!!! עומר - ווף! ווף! דניאל, ניקולאי, ג´ואי, רעות, ים, מריאנה, מכאל, רן, מיכל, הגר, איה, ועוד המוני פרצופים שאני לא מצליח לקשור לשם - אתם גדולים מהחיים. חיבוק ענקי לכל אחד מכם. שלא יגמר לעולם. באהבה עד אינקץ... - ... תמיד ... אושר
