עכשיו בא הכאב, ועוטף אותי ללא חמלה

[עצמי]

עכשיו בא הכאב, ועוטף אותי ללא חמלה

לא מאפשר לי לנשום. לא מאפשר לי לחיות. אז כתבתי, והגבתי, והרגשתי את התמיכה... ופתאום זה צורב כל כך. אין בי כלום. אולי הכל מעוות בגללי. אולי הוא צדק. אולי זו אני שלא שווה באמת כי הרי זה דבר שכולם עושים. אולי אני כאבתי כאב שלא במקומו. כעסתי כעס שלא במקומו. ראיתי דברים לא נכון.. אז למה כואב לי כל כך עכשיו. וריק בתוכי, והבכי הכלוא מרסק את כל מה שעוד אולי נותר. אני לא חושבת שאוכל עוד לחזור לשיגרה. לא אוכל עוד לחזור לעבודה, לא אוכל עוד לחזור להיות. לא אוכל עוד לחיות. כי אין בי כלום מלבד צעקה: לא יכולה יותר - לא יכולה. סליחה, כולם. מור.

 

[סהר-תמיכה]

עצמי יקרה

כמה שיפה ככה עצוב את מעלה המון שאלות כואבות וחשובות וליד את גם אומרת אולי ולא חושבת אז אולי נשארה עוד איזו נקודת אור קטנה שלאט שלאט תגדל? אולי?

 

[עצמי]

לא רואה את האור

רק הרבה כאב, וחושך. והרבה שאלות כואבות ונוקבות... שאין לי עליהן תשובה. אני באמת לא יכולה ללכת שוב לעבודה. אני באמת לא יכולה להיות מה שהייתי עד היום. אין בי כלום. אין בי כוח. אין בי חיות.