עכשיו השטירמר נכתב ע"י שמאלנים מברלין...'דרוש משבר ספונטני'
דרוש משבר ספונטני
מאת נעמן הירשפלד
פורסם ב - 19/09/2016 20:00
"לפעמים מדינות מתאבדות", כתב רוגל אלפר ("הארץ" 11.9), וארי שביט, בתגובה, הסכים עם האמירה הזאת וקבע: "נותר לנו פחות מעשור. אם ישראל לא תעשה פניית פרסה — ב–2025 יחיו ביהודה ושומרון כ–750 אלף מתנחלים, לא יהיה אפשר לחלק את הארץ. ואם לא יהיה אפשר לחלק את הארץ, ישראל תחדל להיות מדינה יהודית דמוקרטית. או שתהיה למדינת אפרטהייד, או שתיהפך למדינה דו־לאומית, שכעבור זמן תהיה למדינה ערבית. כך או כך, יקיץ הקץ על המפעל הציוני".
לצערי הוא טועה. לפי המשוואה הזאת, מדינת ישראל כבר התאבדה. אפשר להניח כי אותם הכוחות שימנעו פינוי בעתיד שבו יחיו יותר מ–750 אלף מתנחלים בגדה, מונעים כל אפשרות של פינוי כבר כעת, כאשר הקו האדום של חצי מיליון מתנחלים נחצה. על פי ההיגיון של שביט, למעשה כבר עתה אי אפשר לחלק את הארץ. אין עוררין על כך שישראל איננה מדינה דו־לאומית בצורתה הנוכחית, אפילו לשיטתו של שביט. ישראל העכשווית היא מדינת אפרטהייד, וזאת עוד לפני בחינה של פרקטיקות הכיבוש, ההפרדה, ניהול האוכלוסייה והאפליה המבנית, שמהוות את תוכנו המעשי של האפרטהייד מעבר לקו הירוק ושל האתנוקרטיה בתוכו.
האם יש פתרון? כמובן. אך השאלה האמיתית היא, מה מהווה פתרון ובאיזה אופן. ממשלת ישראל מיישמת בימים אלו מה שחוגים מסוימים בימין הישראלי רואים כפתרון: השתלטות ישראלית על כל חלקה טובה בגדה המערבית, תוך שימוש באמצעים מרובי הפנים של הכיבוש הזוחל. שיאה ביישום החלקי של דו"ח השופט אדמונד לוי, קרי סיפוח שטחי סי ועוטף ירושלים, והכשרת חלק ניכר מהמאחזים הבלתי חוקיים והפיכתם להתנחלויות לכל דבר ועניין.
"גדולתו" של בנימין נתניהו כראש ממשלה היא בכך שהוא מיישם את המדיניות הזאת בכישרון של רב אמן: האמנות של יצירת "עובדות בשטח" — אותו צמד מלים נורא, המייצג את דרך הפעולה ותפישת העולם הייחודית לישראל, שבה יוצרים ומשמרים פער גדול ומכוון בין השיח הציבורי לבין ההתנהלות המעשית והמציאות הממשית. פער אשר מושג ונשמר באמצעות תרבות מפותחת של קריצה והעלמת עין ממוסדת. ההבדל הגדול בין נתניהו לאנשים מה"ימין העמוק" כנפתלי בנט, הוא שהראשון מבין כי הדרך הטובה ביותר ליצור מדינת אפרטהייד ישראלית היא יצירתה בפועל והכחשתה המתמשכת בשיח. האחרים, לעומת זאת, מפירים את המודוס אופרנדי הזה ומדברים גלויות על סיפוח, יצירת בנטוסטנים פלסטיניים בגדה, וחקיקת חוק לאום.
האם זוהי התאבדותה של מדינת ישראל? לא. הפעולות הללו הן השיא והמסקנה האולטימטיבית של הכרעה עקרונית לקיום הדומה לזה של ספרטה הקדומה, בה השליטה על חבל ארץ ודיכוי עם כבוש, היו לתכלית העליונה של הפוליס — מהות העם ומרכזה של התרבות. זוהי הכרעה רציונלית ומפלצתית כאחת, הקרויה "ניהול הסכסוך" ומשמעותה כיבוש, דיכוי, עושק ודה־הומניזציה של הפלסטינים, ובסופו של דבר, גם של הישראלים עצמם, ללא הגבלת זמן וללא אופק של שינוי.
האם למהלך הזה יש סיכוי? בהחלט. יותר מכך: התקווה ללחץ בינלאומי מסיבי על ישראל, שיוביל לשינוי מהותי, נתקלת בעובדה אחת, קריטית, אך מושתקת: ישראל מחזיקה בעמדת כוח אדירה ביחס למערב כולו, הזקוק לה. מיקומה הפיסי של ישראל בחיבור היבשתי בין אסיה לאפריקה, והיותה נטע זר במרחב, מבתרת את העולם הערבי־המוסלמי לשניים. לעובדה זו היו וישנן משמעויות הרות גורל ביחס לאזור שבו נמצא חלק גדול ממשאבי האנרגיה העולמיים, ודרכו מתנהלת עוד מימים פרה־היסטוריים, תנועת אוכלוסיות בין אפריקה, אסיה ואירופה.
העמדה הגיאו־פוליטית והגיאו־אסטרטגית של ישראל — מדינה בעלת צבא עוצמתי מערבי, וארסנל אטומי מהגדולים בעולם (על פי פרסומים זרים) המכסה למעשה את אסיה ואפריקה — חזקה ביותר. אי לכך, זוהי טעות קטגורית לחשוב שפתרון למשוואה הישראלית־הפלסטינית יוכתב מבחוץ בעתיד הנראה לעין.
האם ייתכן שינוי? כמובן, אך לא מתוך הפוליטיקה הממוסדת בישראל ולבטח לא באמצעות שינוי השיח באופנים שאותם מציע שביט. אפשר להעלות על הדעת תרחישים רבים שיובילו לכך. לאלו הנראים לי משכנעים ישנו מכנה משותף, והוא ששינוי דרסטי של המצב (שיתרחש בשל אירוע חיצוני, או עקב מחאה פנימית), יתאפשר רק מתוך משבר חריף, שיערער את הזדהותם של אזרחי ישראל עם הסדר הקיים. מצב כזה לא ניתן ליזום באופן מלאכותי, לפחות לא באמצעים לגיטימיים, והוא צריך להתרחש באופן ספונטני: מתוך ההמון או מכורח הנסיבות ומכוח תהליכים היסטוריים.
וכאן יש לשאול מהו תפקידה של הביקורת הפוליטית? האם הוא שרטוט מתווה או "חזון"? בעיני לא. תפקידה של הביקורת הוא פירוק משטר התעמולה השוטף את מוחם של הבריות, או לפחות התנגדות לו. זהו המשטר המנטרל את השמאל בישראל בכך שהוא עוטף אותו במיתולוגיה פוליטית שבה המלה שמאל היא משוקצת, והתווית "שמאלני" היא קללה.
הכותב הוא דוקטורנט להיסטוריה באוניברסיטת הומבולדט בברלין
http://www.haaretz.co.il/opinions/.premium-1.3072607
דרוש משבר ספונטני
מאת נעמן הירשפלד
פורסם ב - 19/09/2016 20:00
"לפעמים מדינות מתאבדות", כתב רוגל אלפר ("הארץ" 11.9), וארי שביט, בתגובה, הסכים עם האמירה הזאת וקבע: "נותר לנו פחות מעשור. אם ישראל לא תעשה פניית פרסה — ב–2025 יחיו ביהודה ושומרון כ–750 אלף מתנחלים, לא יהיה אפשר לחלק את הארץ. ואם לא יהיה אפשר לחלק את הארץ, ישראל תחדל להיות מדינה יהודית דמוקרטית. או שתהיה למדינת אפרטהייד, או שתיהפך למדינה דו־לאומית, שכעבור זמן תהיה למדינה ערבית. כך או כך, יקיץ הקץ על המפעל הציוני".
לצערי הוא טועה. לפי המשוואה הזאת, מדינת ישראל כבר התאבדה. אפשר להניח כי אותם הכוחות שימנעו פינוי בעתיד שבו יחיו יותר מ–750 אלף מתנחלים בגדה, מונעים כל אפשרות של פינוי כבר כעת, כאשר הקו האדום של חצי מיליון מתנחלים נחצה. על פי ההיגיון של שביט, למעשה כבר עתה אי אפשר לחלק את הארץ. אין עוררין על כך שישראל איננה מדינה דו־לאומית בצורתה הנוכחית, אפילו לשיטתו של שביט. ישראל העכשווית היא מדינת אפרטהייד, וזאת עוד לפני בחינה של פרקטיקות הכיבוש, ההפרדה, ניהול האוכלוסייה והאפליה המבנית, שמהוות את תוכנו המעשי של האפרטהייד מעבר לקו הירוק ושל האתנוקרטיה בתוכו.
האם יש פתרון? כמובן. אך השאלה האמיתית היא, מה מהווה פתרון ובאיזה אופן. ממשלת ישראל מיישמת בימים אלו מה שחוגים מסוימים בימין הישראלי רואים כפתרון: השתלטות ישראלית על כל חלקה טובה בגדה המערבית, תוך שימוש באמצעים מרובי הפנים של הכיבוש הזוחל. שיאה ביישום החלקי של דו"ח השופט אדמונד לוי, קרי סיפוח שטחי סי ועוטף ירושלים, והכשרת חלק ניכר מהמאחזים הבלתי חוקיים והפיכתם להתנחלויות לכל דבר ועניין.
"גדולתו" של בנימין נתניהו כראש ממשלה היא בכך שהוא מיישם את המדיניות הזאת בכישרון של רב אמן: האמנות של יצירת "עובדות בשטח" — אותו צמד מלים נורא, המייצג את דרך הפעולה ותפישת העולם הייחודית לישראל, שבה יוצרים ומשמרים פער גדול ומכוון בין השיח הציבורי לבין ההתנהלות המעשית והמציאות הממשית. פער אשר מושג ונשמר באמצעות תרבות מפותחת של קריצה והעלמת עין ממוסדת. ההבדל הגדול בין נתניהו לאנשים מה"ימין העמוק" כנפתלי בנט, הוא שהראשון מבין כי הדרך הטובה ביותר ליצור מדינת אפרטהייד ישראלית היא יצירתה בפועל והכחשתה המתמשכת בשיח. האחרים, לעומת זאת, מפירים את המודוס אופרנדי הזה ומדברים גלויות על סיפוח, יצירת בנטוסטנים פלסטיניים בגדה, וחקיקת חוק לאום.
האם זוהי התאבדותה של מדינת ישראל? לא. הפעולות הללו הן השיא והמסקנה האולטימטיבית של הכרעה עקרונית לקיום הדומה לזה של ספרטה הקדומה, בה השליטה על חבל ארץ ודיכוי עם כבוש, היו לתכלית העליונה של הפוליס — מהות העם ומרכזה של התרבות. זוהי הכרעה רציונלית ומפלצתית כאחת, הקרויה "ניהול הסכסוך" ומשמעותה כיבוש, דיכוי, עושק ודה־הומניזציה של הפלסטינים, ובסופו של דבר, גם של הישראלים עצמם, ללא הגבלת זמן וללא אופק של שינוי.
האם למהלך הזה יש סיכוי? בהחלט. יותר מכך: התקווה ללחץ בינלאומי מסיבי על ישראל, שיוביל לשינוי מהותי, נתקלת בעובדה אחת, קריטית, אך מושתקת: ישראל מחזיקה בעמדת כוח אדירה ביחס למערב כולו, הזקוק לה. מיקומה הפיסי של ישראל בחיבור היבשתי בין אסיה לאפריקה, והיותה נטע זר במרחב, מבתרת את העולם הערבי־המוסלמי לשניים. לעובדה זו היו וישנן משמעויות הרות גורל ביחס לאזור שבו נמצא חלק גדול ממשאבי האנרגיה העולמיים, ודרכו מתנהלת עוד מימים פרה־היסטוריים, תנועת אוכלוסיות בין אפריקה, אסיה ואירופה.
העמדה הגיאו־פוליטית והגיאו־אסטרטגית של ישראל — מדינה בעלת צבא עוצמתי מערבי, וארסנל אטומי מהגדולים בעולם (על פי פרסומים זרים) המכסה למעשה את אסיה ואפריקה — חזקה ביותר. אי לכך, זוהי טעות קטגורית לחשוב שפתרון למשוואה הישראלית־הפלסטינית יוכתב מבחוץ בעתיד הנראה לעין.
האם ייתכן שינוי? כמובן, אך לא מתוך הפוליטיקה הממוסדת בישראל ולבטח לא באמצעות שינוי השיח באופנים שאותם מציע שביט. אפשר להעלות על הדעת תרחישים רבים שיובילו לכך. לאלו הנראים לי משכנעים ישנו מכנה משותף, והוא ששינוי דרסטי של המצב (שיתרחש בשל אירוע חיצוני, או עקב מחאה פנימית), יתאפשר רק מתוך משבר חריף, שיערער את הזדהותם של אזרחי ישראל עם הסדר הקיים. מצב כזה לא ניתן ליזום באופן מלאכותי, לפחות לא באמצעים לגיטימיים, והוא צריך להתרחש באופן ספונטני: מתוך ההמון או מכורח הנסיבות ומכוח תהליכים היסטוריים.
וכאן יש לשאול מהו תפקידה של הביקורת הפוליטית? האם הוא שרטוט מתווה או "חזון"? בעיני לא. תפקידה של הביקורת הוא פירוק משטר התעמולה השוטף את מוחם של הבריות, או לפחות התנגדות לו. זהו המשטר המנטרל את השמאל בישראל בכך שהוא עוטף אותו במיתולוגיה פוליטית שבה המלה שמאל היא משוקצת, והתווית "שמאלני" היא קללה.
הכותב הוא דוקטורנט להיסטוריה באוניברסיטת הומבולדט בברלין
http://www.haaretz.co.il/opinions/.premium-1.3072607