חיזקי ואמצי!
הי ל3, אינני יכולה שלא להגיב על הרגשת התסכול שאת חשה בשל התעוררות המחלה אצלך. כל חולה במחלת הלופוס (ובמחלות כרוניות אחרות) מרגיש שכשהמחלה מופיעה, היא משבשת את כל שגרת החיים הנורמלית אשר לפעמים לקח לנו כ"כ הרבה זמן להצליח ולגבש אחת כזאת. אני יודעת למה את מתכוונת כשאת אומרת שאין לך כח וזמן למחלה הזאת. היא פשוט "נתקעת" לנו באמצע ההצלחות, ההתקדמות והבניה של חיינו. אני לא יודעת אם זה באמת יעזור או רק יעצבן אותך אבל בכל זאת תקשיבי רק לרגע; מהאשפוזים ומההתלקחויות של המחלה אצלי למדתי שעורים חשובים מאד על איך השגרה והחיים שלי צריכים להראות. פשוט הורדתי עומס. גם מהלימודים (במקום לסיים תואר שני בשנתיים אני עושה זאת ב-4 שנים) גם מהעבודה (במקום משרה מלאה אני עובדת 1/4-1/2 משרה) אבל בעיקר עבדתי על החלק המחשבתי. בראש. והשלמתי עם העובדה (לא מתוך כניעה - אלא מתוך רצון!) שחיי השגרה שלי כחולת לופוס חייבים להשתנות - לטובתי. אני מאמינה בכל ליבי שהמחלה הזאת לא הגיעה אלי סתם (אני מאמינה כך גם לגבי חולים אחרים). המחלה באה לאותת לי משהו. להכריח אותי לעצור לרגע ולבדוק איפה טעיתי לגבי עצמי- איפה טעיתי עד כדי כך שהגוף (והנפש) לא יכולים לשאת עוד במעמסה. וזה יכול להיות במליון תחומים (לחץ נפשי/עומס יתר/תזונה לקויה/). אצלי - עודף בלחצים ועומס יתר (כן, גם של לימודים) פשוט גורמים ללופוס להתעורר. והלופוס - הוא הסימן שלי. כמו פעמון שמצלצל מבפנים ומזהיר "עד-כאן", ופשוט למדתי להקשיב לו, לכל איתות הכי קטן. כי הרי אנחנו מכירות את האיתותים הללו כ"כ טוב וגם אם אנחנו בוחרות להתעלם מהם, בתקווה שאולי זה סתם הפעם, תמיד נדע בתוך תוכנו מתי זאת "קריאת שווא" או "קריאת חירום". עד גבול מסויים אנחנו יכולים להתמודד עם עומס ולחץ, אבל ברגע שאנחנו עוברים את גבול היכולת הפיזית והנפשית, הגוף כבר לא יכול. ומה שהוא עושה הוא תוקף את עצמו. זה ממש סימן עבורינו. ברגע שאני מרגישה התעוררות קלה של הסימנים המוכרים לי כ"כ טוב. אני מפסיקה ה-כ-ל! מפסיקה אוניברסיטה (אח"כ משלימים הכל) ומפסיקה עבודה. אני נבדקת, מטפלת, נחה, ומסיקה מסקנות לגבי המשך השגרה שלי ומתקנת אותה. הגוף שלנו יודע הכי טוב מה נכון עבורו, ולכן חובה עלינו להקשיב לו. אין לנו ברירה. אני אומרת לך את הדברים הללו בהזדהות מלאה עם הרגשת התסכול שלך על התעוררות המחלה בשלב חשוב זה של לימודייך ועיסוקייך. מאחלת לך בריאות וכל טוב, עדית.
