עכשיו טוב(גנבתי לגלעד שגב את השורה)
מכירים את התחושה הזו כשאתה עומד בפסגה, הרוח בפניך, הנוף מונח לרגליך והאוויר הכי צלול שיש? הרגשה מופלאה! אבל אני לא יודעת איך לבשר לכם- לפיסגה מגיעים רק אחרי טיפוס, וככל שהטיפוס יותר קשה וארוך-הפיסגה יותר גבוהה ומיוחדת. החיים הם טיפוס על הר, אנחנו בוחרים על איזה לטפס- כזה קל, יותר דומה לגבעה מהר, עם פיסגה נחמדה, ממנה אפשר להתסכל למעלה ולראות את כל הפיסגות האחרות, הגבוהות, וגם איזה תל עפר, או כזה אתגרי וקשה- אך מספק? נדמה שחיינו הם כה דינמיים, עד שלעיתים אפילו אנחנו לא מצליחים לעקוב אחריהם. מתסבר שהשם שבחרתי מגשים את נבואתו-"ויש רגעים". יש רגעי אור, יש רגעי צל(מבחינתי, אף פעם אין חושך. אסור שיהיה). עכשיו טוב. הרבה יותר טוב, ולמה? כי אני צריכה ללמוד שני דברים סותרים: הראשון-סוף מסקנה בבירור תחילה(על משקל "סוף מעשה" כמובן). השני- לעמוד על הדברים שעקרוניים לי ולפשט דברים. לא לנתח כל דבר, לא להעמיס, לא להכביד- כי זה לא הוגן לא כלפיו, ולא כלפי אף אחד אחר. יש שלישי(למרות שההקדמה לא העידה על כך)- להחזיר לעצמי קצת חומות וקוצים בחזרה. כדי לא להיפגע מכל אקט חסר משמעות. והרביעי(כן...אני יודעת), אומר לי שאני צריכה לאמץ לי עוד נקודות הסתכלות. יותר בריא לראות את העולם מכמה נקודות מבט, בעיקר כשזו שיש לי עכשיו- היא שלי(; אני מפחדת להאמין למילים שלו, אבל אם אאמין בהן- אני יודעת שהכל יהיה וגם הווה- טוב. פשוט כי הן מסבירות אותו, כמעט כמו היד המלטפת, הלב המקשיב, המבע האיכפתי והנכונות... זכיתי, באמת שזכיתי במשהו אחר, משהו מיוחד. גם אם אצטרך לעמול ע"מ להשיג אותו בשלמותו- יש דברים ששווים את זה. כי אני רוצה פיסגה יפה, אני גם אשיג אותה. כל מה שנותר לי הוא להמשיך לטפס...
מכירים את התחושה הזו כשאתה עומד בפסגה, הרוח בפניך, הנוף מונח לרגליך והאוויר הכי צלול שיש? הרגשה מופלאה! אבל אני לא יודעת איך לבשר לכם- לפיסגה מגיעים רק אחרי טיפוס, וככל שהטיפוס יותר קשה וארוך-הפיסגה יותר גבוהה ומיוחדת. החיים הם טיפוס על הר, אנחנו בוחרים על איזה לטפס- כזה קל, יותר דומה לגבעה מהר, עם פיסגה נחמדה, ממנה אפשר להתסכל למעלה ולראות את כל הפיסגות האחרות, הגבוהות, וגם איזה תל עפר, או כזה אתגרי וקשה- אך מספק? נדמה שחיינו הם כה דינמיים, עד שלעיתים אפילו אנחנו לא מצליחים לעקוב אחריהם. מתסבר שהשם שבחרתי מגשים את נבואתו-"ויש רגעים". יש רגעי אור, יש רגעי צל(מבחינתי, אף פעם אין חושך. אסור שיהיה). עכשיו טוב. הרבה יותר טוב, ולמה? כי אני צריכה ללמוד שני דברים סותרים: הראשון-סוף מסקנה בבירור תחילה(על משקל "סוף מעשה" כמובן). השני- לעמוד על הדברים שעקרוניים לי ולפשט דברים. לא לנתח כל דבר, לא להעמיס, לא להכביד- כי זה לא הוגן לא כלפיו, ולא כלפי אף אחד אחר. יש שלישי(למרות שההקדמה לא העידה על כך)- להחזיר לעצמי קצת חומות וקוצים בחזרה. כדי לא להיפגע מכל אקט חסר משמעות. והרביעי(כן...אני יודעת), אומר לי שאני צריכה לאמץ לי עוד נקודות הסתכלות. יותר בריא לראות את העולם מכמה נקודות מבט, בעיקר כשזו שיש לי עכשיו- היא שלי(; אני מפחדת להאמין למילים שלו, אבל אם אאמין בהן- אני יודעת שהכל יהיה וגם הווה- טוב. פשוט כי הן מסבירות אותו, כמעט כמו היד המלטפת, הלב המקשיב, המבע האיכפתי והנכונות... זכיתי, באמת שזכיתי במשהו אחר, משהו מיוחד. גם אם אצטרך לעמול ע"מ להשיג אותו בשלמותו- יש דברים ששווים את זה. כי אני רוצה פיסגה יפה, אני גם אשיג אותה. כל מה שנותר לי הוא להמשיך לטפס...