על הדעה הזאת הרשי לי לחלוק
אתמול בערב, כמה שעות אחרי שכתבתי את השאלה הזאת, הרגשתי אושר עילאי, אפילו אם הוא היה רק למשך שעתיים-שלוש. בכל זאת זה היה אושר. לחזור לפגוש חברים וותיקים ולעסוק בתחביב/פעילות שעושים לי טוב על הנשמה. הייתי אדם אחר לגמרי באותן שעות. פתאום נטע המדוכדכת שכותבת כאן כמה קשה לה וכמה רע לה הפכה לאדם מלא שמחת חיים וזה בזכות הסם הזה שנקרא תאטרון ובזכות סם נוסף שנקרא חום ומגע אנושי. והאושר הזה נמשך אפילו עכשיו,(אם כי בעוצמה פחותה) כשאני יושבת בעבודה מול המחשב. עד לפני כמה ימים חשבתי לפנות לטיפול, אבל אחרי ששמעתי שסדנת התאטרון מתחדשת (אחרי הפסקה ארוכה) כבר ידעתי שאת הטיפול כבר לא אצטרך, כי אותה סדנה ובמיוחד אותה קבוצה, היא יותר טובה מכל טיפול שעברתי אי פעם.