אוננות והתנ"ך
בתנ"ך לא כתוב במפורש איסור הוצאת זרע לבטלה. בהלכה לעומת זאת ישנה התייחסות נרחבת לאיסור, והוא נחשב לאחד האיסורים היותר חמורים. כל הסיפור עם תמר, יהודה, ער, אונן ושלה (בראשית ל'ח), הוא סיפור שהנקודה העקרית בו היא הקמת דור ההמשך. על ער, החתן הראשון של תמר, נאמר כי היה "רע בעיני ד' וימיתהו ד'" . לא נאמר במה היה רע. חז"ל אמנם לומדים משמו – ער – שהיה מערה זרעו בחוץ, וזה הרע בעיני ד' אבל זו כאמור דרשה שאינה כתובה במפורש. לגבי אונן, שעל שמו נקראת האוננות, הוא בכלל לא אונן – הוא ביצע מה שנקרא משגל נסוג, או בשפה בוטה – גמר בחוץ. אולם, המוטיבציות למעשהו של אונן כתובות שם במפורש, וכן הסיבה לעונש, ואינן קשורות כלל לעיסוק פורנוגראפי. תמר ניתנה לאונן במטרה מוצהרת של "ויבם אותך והקם זרע לאחיך". עליו לדאוג לצאצאים, שישאו את שם אחיו המת. אולם אונן יודע כ "לא לו יהיה הזרע", כלומר הוא יגדל צאצאים שאמורים להתייחס על אחיו ולא עליו, ועלכן "שיחת ארצה לבילתי נתן זרע לאחיו". זרע במובן של צאצאים, ולא במובן של תאי מין זכריים. בקיצור, טענתי היא כי הסיפור כולו נסוב על חטאם של אילו שאינם דואגים לדור המשך ולזכר המת, ואינו מתמקד באיסור הוצאת זרע כשלעצמו. מקור נוסף אשר אנשים מייחסים בטעות כמקור לאיסור אוננות, הוא הציווי "ומזרעך לא תתן להעביר למולך". הכוונה שם היא שאין להעביר את הצאצרים (צרעך=צאצאיך) למולך, ולא איסור על תרומת זרע לבנק המולך. כאמור, ההלכה מתייחסת בחומרה ייתרה להוצאת זרע לבטלה. ישנם דינים מופלגים שחתנים אמורים ללמוד, בוהם הם מצוווים להשהות את האבר אצל האשה עד שהם בטוחים שטיפת הזרע האחונה הגיע ליעודה, ולא תשפך חלילה בחוץ. על פי תורת הסוד, הוצאת זרע נחשבת לרצח כמעט, השמדת הצאצאים הפוטנציאלים. לענ"ד חכמים הפכו את איסור הוצאת זרע לבטלה כחוד החנית של הדרישה מאדם לשלוט שלטון ללא מצרים בגופו ובתאוותיו, דרישה שעל פי הידוע מבחינה אנושית היא בלתי אפשרית כמעט, למי שאינו מצוי בקביעות עם בת זוג איתה הוא מקיים יחסי אישות סדירים.
