עכשיו תורי ../images/Emo9.gif
אני רוצה לספר לכם, כמה גאה הייתי היום - בעצמי... זאת פעם ראשונה שאני אומרת דבר כזה, על משהו שעשיתי... אחרי כמה ימים קשים שעברו עלינו ותיסכולים לא קטנים, כשהסייחה ואני מבלות די הרבה זמן בבית, נסענו היום, הסייחה ואני לביקור השבועי שלנו בצפת. נפגשנו עם הרופא ושוחחנו איתו, בסיום השיחה ביקשתי לשוחח איתו לבד. זו פעם ראשונה ששוחחתי איתו לבד, שבכלל העליתי מעצמי דברים, סיפרתי לו את הקשיים שלי, את הלבטים והכאב. אחרי ניתוח מעמיק שנתתי לו על המצב, ניסה להרגיע אותי בתוכנית הצפויה לנו לזמן הקרוב. לסיום <כאן הפואנטה> אמר לי... אני רוצה שתדעי, מעולם לא עשינו מה שעשינו עם הסייחה, עד היום כל הבנות שהגיעו אלינו, אושפזו לזמן ממושך מאוד, זו הילדה הראשונה שאיתה לקחנו צ'אנס כזה גדול ושיחררנו אותה תוך שבועיים. כל זאת בזכות המשפחה שלה, הרגשנו שיש עם מי לעבוד. הוא המשיך ואמר..."את זוכרת בלילה הראשון? כשהיא בכתה שתבואי לקחת אותה... את ענית לה שאת לא באה, עם כל הכאב ענית לה דברים שלהורים אחרים לוקח לפחות חצי שנה להבין..." אני ---- נדהמתי, חשבתי שזה מובן מאליו, חשבתי שכך צריך לעשות, שכך כולם עושים. היו עוד קצת דיבורים תומכים ומקלים... ואני רציתי לשתף אתכם בגאווה שלי, בזה שבעצם לא עשינו את המובן מאליו, שנתנו לסייחה שלנו, עמוד חזק ואיתן להיתמך עליו. הלוואי, הלוואי ויצליח עד הסוף הטוב
ובאמת שלא כתבתי את זה כדי לקבל מחמאות - רציתי לספר את זה לעולם כדי שאולי עוד הורים יוכלו לעזור לילדים שלהם במקום שקשה ומעייף אך התוצאה הסופית תביא להם פירות הילולים. טוב, אוהי מאיים עלי שתיכף יצא עשן מהמקלדת... אז ליל מנוחה
אני רוצה לספר לכם, כמה גאה הייתי היום - בעצמי... זאת פעם ראשונה שאני אומרת דבר כזה, על משהו שעשיתי... אחרי כמה ימים קשים שעברו עלינו ותיסכולים לא קטנים, כשהסייחה ואני מבלות די הרבה זמן בבית, נסענו היום, הסייחה ואני לביקור השבועי שלנו בצפת. נפגשנו עם הרופא ושוחחנו איתו, בסיום השיחה ביקשתי לשוחח איתו לבד. זו פעם ראשונה ששוחחתי איתו לבד, שבכלל העליתי מעצמי דברים, סיפרתי לו את הקשיים שלי, את הלבטים והכאב. אחרי ניתוח מעמיק שנתתי לו על המצב, ניסה להרגיע אותי בתוכנית הצפויה לנו לזמן הקרוב. לסיום <כאן הפואנטה> אמר לי... אני רוצה שתדעי, מעולם לא עשינו מה שעשינו עם הסייחה, עד היום כל הבנות שהגיעו אלינו, אושפזו לזמן ממושך מאוד, זו הילדה הראשונה שאיתה לקחנו צ'אנס כזה גדול ושיחררנו אותה תוך שבועיים. כל זאת בזכות המשפחה שלה, הרגשנו שיש עם מי לעבוד. הוא המשיך ואמר..."את זוכרת בלילה הראשון? כשהיא בכתה שתבואי לקחת אותה... את ענית לה שאת לא באה, עם כל הכאב ענית לה דברים שלהורים אחרים לוקח לפחות חצי שנה להבין..." אני ---- נדהמתי, חשבתי שזה מובן מאליו, חשבתי שכך צריך לעשות, שכך כולם עושים. היו עוד קצת דיבורים תומכים ומקלים... ואני רציתי לשתף אתכם בגאווה שלי, בזה שבעצם לא עשינו את המובן מאליו, שנתנו לסייחה שלנו, עמוד חזק ואיתן להיתמך עליו. הלוואי, הלוואי ויצליח עד הסוף הטוב
