שאלה של סדרי עדיפויות ותפישת חיים
אין עניים שעובדים במשרה מלאה באוסטרליה. אם יש, אני לא ראיתי מעולם. העניים הם בד"כ מובטלים ודורשי קצבאות. שכנה שלי בקרלטון שילמה תשלומי משכנתא לבד על הדירה הקטנה שלה ממשכורת כקופאית בסופר.
אני הסתדרתי בסדר גמור בשנה הראשונה במלבורן, עם משכורת של עבודה בתמיכה טכנית טלפונית (נמוך מאוד בסטנדרטים אוסטרלים). אפילו טסתי לחופשה של 3.5 שבועות בארה"ב ממה שהרווחתי. חייתי בדירה קטנטנה אמנם, ונסעתי בתחבורה ציבורית. קניות - השתדלתי תמיד לקנות את מותג הבית של הסופר, ונעזרתי בביטוח הבריאות הציבורי בלבד. במקום לקנות ספרים, משאילים מהספרייה - יש ספריות ציבוריות מעולות באזור יארה. פרט לזה לא חסכתי יותר מדי בדברים אחרים (ביגוד, טכנולוגיה, טקסי כשצריך, כרטיסים להופעות, טיול של יומיים לקנברה, עוד טיול של ארבעה ימים לסידני). לא הרגשתי שום חוסר, להיפך. תוך 3 שנים, התקדמתי שני תפקידים והמשכורת ההיא הכפילה את עצמה כמעט.
הכל שאלה של מה הגבולות האישיים שלכם ועל מה מוכנים להתפשר ולוותר - לפחות בשלבים ההתחלתיים, עד שמתמקמים. אני לא משתמשת במונח "להתכלב" בכוונה, כי צריכה חומרית אינה בהכרח משתווה לאושר (אם כי חובות ועוני בהכרח מיתגרמים לסבל).
אני מכירה משפחה מקסימה של אינטלקטואלים, שמגדלים שני ילדים אינטיליגנטים וסקרנים בדירה פרבר צפוני נחמד מלבורן, ורק אחד מבני הזוג עובד במשרה מלאה אאל"ט. הם מסתדרים לא רע לדעתי. לא חסר כלום, במיוחד לא מבחינה רוחנית.