עלילותיו של בטהובן - פרק שלישי../images/Emo107.gif
עלילות בטהובן - פרק 3 היום היה דיי מוזר, כל הבוקר הרגשתי משונה, כאילו משהו לא טוב קרה.פתאום, בשעה 12 בצהרים, בעלת הבית שלי חזרה הביתה. כל-כך התפלאתי, קפצתי וניתרתי (כי זה היה דיי שינוי מאתמול, כשהיא טרחה להופיע כל-כך מאוחר), אבל משום מה היא אפילו לא טרחה ללטף אותי. באותו הרגע ידעתי, שמה הרגשתי כל הבוקר, היה בגלל שבעלת הבית שלי לא הרגישה טוב, פשוט ראיתי את זה עלייה. נורא, נורא דאגתי, אבל העדפתי לשמור מרחק, כי אני יודע מה קורה כשהיא חולה. היא נהיית עצבנית ומפונקת, (אפילו יותר ממני) אז החלטתי לדאוג לה מרחוק. כל הצהרים דאגתי לה, ומידי פעם אפילו הסתכלתי עלייה. עבר הזמן והתחלתי להתעייף, אז החלטתי ללכת לנמנם לכמה שעות, הלכתי לחדר נינוח ורדום כשלפתע פתאום נסגרה עליי הדלת, וננעלתי בתוך החדר. ניסתי לפתוח את הדלת, לקפוץ, לצרוח, לבכות, אבל כלום לא עזר.התחלתי להיכנס לפאניקה נוראית (אולי זה המקום להגיד, שאני סובל מקלסטרופוביה, שזה למי שלא יודע, פחד ממקומות סגורים, ובמיוחד כשאני לבד!) ולא ידעתי מה לעשות. ניסיתי לשגר, בטלפתיה אותות מצוקה, אבל היא ישנה כל-כך חזק, שפחדתי להעיר אותה, אז הפסקתי. וככה הייתי בחדר לבד, במשך שעתיים שלמות, בחושך, עם חלון סגור ודלת סגורה, כמעט שהתעלפתי... הרגשתי שאין נפש בעולם שאיכפת לה ממני....פתאום... נפתחה הדלת, ומי עומדת שם?!?, ניחשתם "היא", כמה שאני שמחתי לראות אותה, הרגשתי כאילו נלחצתי ממלתעות המוות. לאחר שנתתי בה מבט קצר, הבנתי שעכשיו זה לא הזמן לקפוץ עלייה ולהשתולל, אלא הזמן פשוט לצאת מהמקום הזה...היא הלכה לכיוון המיטה ובדרך דרכה עליי (אבל היא ביקשה סליחה....), העדפתי לא להתייחס לדריכה המכאיבה הזאת, על הרגל הקטנה והמסכנה שלי, והלכתי לדרכי. אחרי שעה היא החליטה להתעורר. היא נכנסה לשירותים (- לא צריך להגיד לכם לכמה זמן) ולאחר שהיא סוף כל סוף יצאה, היא החליטה שמגיע לי לרדת למטה, בגלל שהייתי כלב כזה טוב, ולא הצקתי לה (ידעתי שזה ישתלם), אז ירדנו למטה, ושם פגשנו את חברה שלה (שחושבת שאני אוהב אותה..., בואו לא נקלקל לה את ההרגשה) אח"כ, החלטתי לקפוץ אחרי חתול מעצבן, ו"היא" התעצבנה, אז היא העלתה אותי הביתה. התעצבנתי על זה שאני תמיד חייב לסבול, אז החלטתי להיות בדיכאון. ואכן הייתי (למרות שהיא הלכה, והיא אפילו לא שמה לב שהייתי בדיכאון). אחרי שעתיים בערך, היא חזרה הביתה, שמה רולרים וירדה למטה (למרות שחשבתי שהיא חולה). היא חזרה אחרי 21:00 בלילה, הייתי מאוכזב. גם היום לא זכיתי לרוקן ממש את השלפוחית שלי, וחוץ מזה, היום אפילו לא זכיתי ליחס...! הגיע הלילה, וחיכיתי לטיול היומי שלי, שנערך בערך כ- 5 דקות. אבל משום מה, היא פשוט שכחה ממני והלכה לה לישון...מה אני יעשה עכשיו?!, בכיתי, ושרטתי את הדלת.. כדי שכולם יכלו לראות כמה אני רוצה לרדת...ואז, אחרי 10דקות של תחנונים, מישהו בבית החליט שמגיע לי לרדת... השכן...אז ירדתי אתו, בלית ברירה (בננו, הוא ממש נודניק ואני פשוט לא סובל אותו... אבל ירדתי אתו... מה לעשות?!? המטרה מקדשת את האמצעים) והטיול שלי נמשך כ- 10 דקות, כל-כך שמחתי, כי השלפוחית שלי התרוקנה כמעט לגמרי. לאחר שעלינו, גמרתי אומר בלבי... שזהו, אני לא יסבול יותר... אני אתה לא מדבר (שוב…)!!! ובלילה, בכוונה, לא ישנתי לידה, שתראה... שגם לי יש זכות נביחה עלייה, ושהיא, היא לא מחליטה הכל... ולגביי מחר?!?מחר, מחר הוא יום חדש...נקווה שנתעורר ליום חדש, מרוקן (מבחינת השלפוחית שלי) ופחות עצבני (מבחינתה)...ביי!
עלילות בטהובן - פרק 3 היום היה דיי מוזר, כל הבוקר הרגשתי משונה, כאילו משהו לא טוב קרה.פתאום, בשעה 12 בצהרים, בעלת הבית שלי חזרה הביתה. כל-כך התפלאתי, קפצתי וניתרתי (כי זה היה דיי שינוי מאתמול, כשהיא טרחה להופיע כל-כך מאוחר), אבל משום מה היא אפילו לא טרחה ללטף אותי. באותו הרגע ידעתי, שמה הרגשתי כל הבוקר, היה בגלל שבעלת הבית שלי לא הרגישה טוב, פשוט ראיתי את זה עלייה. נורא, נורא דאגתי, אבל העדפתי לשמור מרחק, כי אני יודע מה קורה כשהיא חולה. היא נהיית עצבנית ומפונקת, (אפילו יותר ממני) אז החלטתי לדאוג לה מרחוק. כל הצהרים דאגתי לה, ומידי פעם אפילו הסתכלתי עלייה. עבר הזמן והתחלתי להתעייף, אז החלטתי ללכת לנמנם לכמה שעות, הלכתי לחדר נינוח ורדום כשלפתע פתאום נסגרה עליי הדלת, וננעלתי בתוך החדר. ניסתי לפתוח את הדלת, לקפוץ, לצרוח, לבכות, אבל כלום לא עזר.התחלתי להיכנס לפאניקה נוראית (אולי זה המקום להגיד, שאני סובל מקלסטרופוביה, שזה למי שלא יודע, פחד ממקומות סגורים, ובמיוחד כשאני לבד!) ולא ידעתי מה לעשות. ניסיתי לשגר, בטלפתיה אותות מצוקה, אבל היא ישנה כל-כך חזק, שפחדתי להעיר אותה, אז הפסקתי. וככה הייתי בחדר לבד, במשך שעתיים שלמות, בחושך, עם חלון סגור ודלת סגורה, כמעט שהתעלפתי... הרגשתי שאין נפש בעולם שאיכפת לה ממני....פתאום... נפתחה הדלת, ומי עומדת שם?!?, ניחשתם "היא", כמה שאני שמחתי לראות אותה, הרגשתי כאילו נלחצתי ממלתעות המוות. לאחר שנתתי בה מבט קצר, הבנתי שעכשיו זה לא הזמן לקפוץ עלייה ולהשתולל, אלא הזמן פשוט לצאת מהמקום הזה...היא הלכה לכיוון המיטה ובדרך דרכה עליי (אבל היא ביקשה סליחה....), העדפתי לא להתייחס לדריכה המכאיבה הזאת, על הרגל הקטנה והמסכנה שלי, והלכתי לדרכי. אחרי שעה היא החליטה להתעורר. היא נכנסה לשירותים (- לא צריך להגיד לכם לכמה זמן) ולאחר שהיא סוף כל סוף יצאה, היא החליטה שמגיע לי לרדת למטה, בגלל שהייתי כלב כזה טוב, ולא הצקתי לה (ידעתי שזה ישתלם), אז ירדנו למטה, ושם פגשנו את חברה שלה (שחושבת שאני אוהב אותה..., בואו לא נקלקל לה את ההרגשה) אח"כ, החלטתי לקפוץ אחרי חתול מעצבן, ו"היא" התעצבנה, אז היא העלתה אותי הביתה. התעצבנתי על זה שאני תמיד חייב לסבול, אז החלטתי להיות בדיכאון. ואכן הייתי (למרות שהיא הלכה, והיא אפילו לא שמה לב שהייתי בדיכאון). אחרי שעתיים בערך, היא חזרה הביתה, שמה רולרים וירדה למטה (למרות שחשבתי שהיא חולה). היא חזרה אחרי 21:00 בלילה, הייתי מאוכזב. גם היום לא זכיתי לרוקן ממש את השלפוחית שלי, וחוץ מזה, היום אפילו לא זכיתי ליחס...! הגיע הלילה, וחיכיתי לטיול היומי שלי, שנערך בערך כ- 5 דקות. אבל משום מה, היא פשוט שכחה ממני והלכה לה לישון...מה אני יעשה עכשיו?!, בכיתי, ושרטתי את הדלת.. כדי שכולם יכלו לראות כמה אני רוצה לרדת...ואז, אחרי 10דקות של תחנונים, מישהו בבית החליט שמגיע לי לרדת... השכן...אז ירדתי אתו, בלית ברירה (בננו, הוא ממש נודניק ואני פשוט לא סובל אותו... אבל ירדתי אתו... מה לעשות?!? המטרה מקדשת את האמצעים) והטיול שלי נמשך כ- 10 דקות, כל-כך שמחתי, כי השלפוחית שלי התרוקנה כמעט לגמרי. לאחר שעלינו, גמרתי אומר בלבי... שזהו, אני לא יסבול יותר... אני אתה לא מדבר (שוב…)!!! ובלילה, בכוונה, לא ישנתי לידה, שתראה... שגם לי יש זכות נביחה עלייה, ושהיא, היא לא מחליטה הכל... ולגביי מחר?!?מחר, מחר הוא יום חדש...נקווה שנתעורר ליום חדש, מרוקן (מבחינת השלפוחית שלי) ופחות עצבני (מבחינתה)...ביי!