עלתה היום התלבטות

[עוד יבואו ימים]

עלתה היום התלבטות

היו לי כמה התלבטויות עם עצמי בימים האחרונים, אבל היום , הייתי בבית החולים, ועלתה התלבטות שם.
ראיתי כמה וכמה אנשים שעשו ניתוחים בשביל ה"יופי" - ניתוחים אסתטיים. וקיטרו מאוד מאוד על כאבים.
אני שואלת את עצמי (ואתכם) אחרי הניתוחים שאני עברתי, ושהיו כל כך לא מוצלחים ואפילו מזיקים, איך מישהו מרשה לעצמו ללכת לניתוח "סתם"?
איך מישהו לא חושב על כל הסיכונים שיש בזה?

כשאני הלכתי לניתוח הראשון, הלכתי מתום מחשבה, ש.. אני נכנסת עם קביים ,ויוצאת. ישר לפסטיבל המחולות בכרמיאל.
טוב לא ישר, אבל לפחות .. חודשיים אחר כך.
ו.. זה ממש לא קרה. יצאתי ממש שבר כלי. אני לא מצליחה לחשוב איך אנשים עושים ניתוחים מ"בחירה".

מה אתם אומרים?
אתם מצליחים להבין את זה?
ו.. אם מישהו שואל אתכם מה דעתכם על ניתוח, מה אתם עונים לו?

 

[oritheartist]

זה הגיוני שאנשים בריאים לוקחים סיכונים.

אני חושב שלמי שלא חווה טראומה בריאותית (ובייחוד לא של כאב שאין לו תאריך תפוגה), יש יותר אמון בגוף שלו וקל לו יותר לסמוך עליו.
כשיש לך הכירות בריאה ונאיבית עם הגוף ואתה סומך עליו שיתאושש מאופרציות, שסה"כ די הרבה אנשים עוברים, קל לקחת את הצ'אנס.

אני אישית, עוד לפני טראומת הכאב הכרוני, לא כ"כ הבנתי אנשים שמוכנים לעבור את הסבל שכרוך בניתוח קוסמטי, למרות שלא חשבתי על הניתוחים האלה כמסוכנים במיוחד.
אבל יש אנשים (בריאים...) שהמון מהאנרגיות שלהם הולכות על דימוי גוף והם כנראה מאמינים שמעט סבל יכול לשנות את עולמם ולתקן את כל הבלגאן הרגשי והחברתי שנגזר מהדימוי הזה.

אבל אם יש אופרציה קוסמטית שלמשל כן הייתי מוכן לעבור פעם - השתלת שתל במקום שן שנעקרה - היום אפילו לטיפול כזה אני לא מסוגל להכנס.

 

[סיוקי1]

אני מסכימה

עד שלא עברתי את הניתוח לא הבנתי את הרעיון שמשהו יכול להסתבך,
מבחינתי, האזהרות היו מילים ריקות שלא יכולתי לקבל כי אף פעם לא הייתה לי חוויה דומה.
מעבר לכך, אדם שמרגיש לא שלם עם הגוף שלו יכול להשוות את הסבל הנפשי לזה הגופני,
מבחינתו, כמו שחולה/פגוע פיזי צריך לעבור ניתוח כדי לתקן פגם פיזי כך הוא צריך לתקן את גופו (למרות שמבחינה רפואית הגוף בריא).
אפשר לקחת אנורקסיה כדוגמא (ומהיכרות עם חולה, המצב די דומה לפגיעה פיזית מבחינתם).

 

[עוד יבואו ימים]

נכון. אבל ברוב המקרים

שאני פגשתי, אלה שזה לא הצליח להם, בכו יותר על הכאב הפיזי של אחרי מאשר על הכאב הנפשי של לפני.
לצערי.

 

[סיוקי1]

אני מסכימה

עד שלא עברתי את הניתוח לא הבנתי את הרעיון שמשהו יכול להסתבך,
מבחינתי, האזהרות היו מילים ריקות שלא יכולתי לקבל כי אף פעם לא הייתה לי חוויה דומה.
מעבר לכך, אדם שמרגיש לא שלם עם הגוף שלו יכול להשוות את הסבל הנפשי לזה הגופני,
מבחינתו, כמו שחולה/פגוע פיזי צריך לעבור ניתוח כדי לתקן פגם פיזי כך הוא צריך לתקן את גופו (למרות שמבחינה רפואית הגוף בריא).
אפשר לקחת אנורקסיה כדוגמא (ומהיכרות עם חולה, המצב די דומה לפגיעה פיזית מבחינתם).

 

[עוד יבואו ימים]

זאת שאלה של ממש - ואולי אפילו דיון אחר

שאלת ה"טראומה" או ה"פוסט-טראומה" שיש לנו או לאחרים לאחר מקרה רפואי לא מוצלח.

האם מיד מתפתחת טראומה? ומי יסבול מפוסט-טראומה? ואיך נלחמים בזה? ואי ך יודעים שזה המצב ומתי? ובכלל, האם זה הגיוני? הםא יש היגיון בדברים האלה? האם הרופאים צריכים להבחין שזה המצב ולהציע עזרה?

ויותר מהכול - האם זה באמת יכול הליות משהו שישנה את חיינו לנצח?
האם זה דבר שאנחנו יכולים לשנות?

לי היה מצב שעכשיו, עבדתי על עצמי שנתיים ימים כדי להסכים לאיזה טיפול פולשני חדש, אחרי שאמרתי שוב ושוב שאינ לא אסכים לזה שוב, ושכבר ניסיתי, וראיתי את הנזקים שהטיפולים האלה גורמים, ו.. שעם הכאב הנוכחי אני יודעת לחיותולא רוצה לקחת סיכון לכאב חדש, ו.. בכל זאת נכנעתי לאפשרות שיהיה ולו טיפה פחות כואב.
אבל.. זה כמובן היה טיפשי, והייתה חוויה מפוקפקת למדיי. מובן, שזה גם הוסיף לזה ש"אינ אל מוכנה לשמוע על טיפולים פולשניים" שוב.
השאלה הי א- אם זה חכם מצדי, מצדנו, האם בזה אנחנו לא חוסמים איזו אופציה טיפולית? האם אנחנו לא מחזקים את הפוסט טראומה?

לא יודעת את התשוובות,אני באמת, לגמרי, תוהה ולא יודעת מה נכון כאן.
תובנות?

 

[chen24]

מבינה אותך..

אני גם לא מצליחה להבין אנשים שמתוך בחירה נכנסים לניתוח, גם אם אלה ״רק״ ניתוחים קוסמטיים.
כמו שאני בחיים לא אבין את ההנאה שבלעשות קעקוע... אבל, הכל מגיע מהמקום שלי, מהטראומה של הניתוח והכאבים הכרוניים האין סופיים. אז אני מנסה לא לשפוט ומאחלת לאותם אנשים בריאים שבחיים לא יחוו את הכאבים שאני חווה 24/7.
ואם מישהו שואל אותי על זה... אני עונה לו את האמת שלי, שאני בגלל הניסיון שלי לא אכנס לזה אבל אם אלו סיכונים שהוא רוצים לקחת אז זכותו

 

[עוד יבואו ימים]

 

[אור ואהבה תמיד]

לפניי הבעיות של הכאב....ל

גם אני רציתי לעשות ניתוחים קוסמטיים

אבל היום לאחר שישיה ניתוחים ועוד כמה באופק
אני ממש לא מבינה אותם.

הרדמה מלאה זה מסוכן,ההחלמה שכרוכה בזה,זה סיוט!!!

וכל הבאלגן שמיתלווה לזה בעניי היום לא שווה,את זה.

אבל שוב אם להם זה מתאים לסבול אז מי,אני שאומר להם לא.

 

[שרון ל 1]

לפעמים חושבת על זה...

ולא. אין מצב. לא יכולה אפילו לחשוב על זה.

אני יכולה להגיד לך שאחרי הניתוחים, לא יכולתי אפילו לפתוח וריד למישהו אחר. המחשבה שאכאיב לו הייתה בלתי אפשרית.
היו לי כמה פירסינגים, וכשאחד נסתם לא החזרתי אותו יותר. היה נראה לי סבל מיותר.
התחברתי נורא למה שחן כתבה על הקעקוע. למה צריך את זה? את הכאב, את הצלקת..? יש לי מספיק מהם....


היום אני אחרי זה, והטראומה שנשארה לי היא בכלל מההרדמה... כל דבר שמצריך הרדמה לא בא בחשבון.
בטח אחרי ההתעוררות הקשה שהייתה לבעלי בניתוח האחרון. (הסיבה היחידה שאני ממש לא רוצה קיסרי...)

 

[עוד יבואו ימים]

כל כך מבינה את מה שאת כותבת על הרדמה

ועל החשש מקיסרי.

אבל נדמה לי, שלעתים קרובות דווקא הריונות אצל נשים כמונו, הרופאים החמודם מגדירים מיד כ"היריון בסיכון גבוה" ולכן גם מייעדים אותו בד"כ ללידה קיסרית.

אגב, את יודעת למה קוראים לזה "קיסרי"?

(יש לזה הסבר חמוד מאוד)

 

[bimbo.]

ישנם אנשים שפגם כלשהו בהופעתם,

אפילו פגם פעוט שבקושי מרגישים בו, גורם להם לאבד את
הבטחון העצמי ולדכאון.
לאותם אנשים אפילו הרופאים ממליצים לעבור ניתוח קוסמטי.

כמו כן ישנם כאלו, שחושבים: אני בריא, מה כבר יכול לקרות לי.

אני אמורה לעבור בשבוע הבא ניתוח, וכל הזמן חושבת על
ההרדמה.

אוףףףףף.....

 

[שרון ל 1]

אז זהו, שאצלי דווקא לא

אגב, הרופא שעשה לי את הסקירה השבוע, הוא מנהל ההריון בסיכון בכללית חיפה, ולפי דעתו לא אמורה להיות בעיה עם לידה וגינלית

אבל עדיין אצטרך להפגש עם מנהל חדר הלידה ועם מנהל ההרדמה המיילדותית בבי"ח שבו אבחר... אז יש לי בערך חודש וקצת להחליט!!