על אלטרנטיבות, דיכאון כמשרה וכו'

[נורית הדרי]

על אלטרנטיבות, דיכאון כמשרה וכו'

תשובה לבטרפליי... יצא סתום מאוד מה שכתבתי אתמול בעייפותי. בואי נחלק את הדברים לסעיפים... שאלת אם זה "בסדר" לשקוע בדיכאון ולהניח לעצמך להתבוסס בו עד שהוא יעבור? אני משערת שיש בזה הרבה הגיון. שלבי פרידה דומים מאוד לאבל , מכאן שהם גם לא דומים אחד לשני ואם תשקעי בשלב האבל מן הסתם תחלימי ממנו... הבעיה עם מכורות לאהבה בהקשר של אבל ופרידה שעבורן הקשר כולו היה אבל ופרידה. כאן השאלה המכריעה ביותר היא מה את עושה כשאת בדיכאון -אבל- פרידתי: האם את מצמיחה משהו שיוביל אותך החוצה מקשרים שכל כולם נעים סביב חיזור נואש, אבל ופרידה? כאן נכנס נושא האלטרנטיבות... לשיטתי , בטרפליי, בזמן הדיכאון שלך כדי לבנות משהו במציאות שיוליך אותך לחיים יותר טובים עם בטרפליי. המיקוד של העשייה בדיכאון - וכאן אני בפירוש אומרת שלצערי לא תוכלי להפטר מהבעיה בראש בקצב ובזמן שאת רוצה. אבל כן , ובגדול, תוכלי להכין לעצמך קרקע נוחה להתפתחות אחר כך. בדיוק מה שקראת פעילות כפויה. זה הכיוון. לא להתיש את עצמך בשביל לברוח מהדיכאון אלא "לחנך" את עצמך לעסוק בדברים שיקדמו אותך : לימודים, עבודה, נקיון , סידור הדירה לפי עקרונות הפנג שואי, סיוד הגג... מה שתחליטי. לגבי הזוגיות האבודה. יקירתי, אולי לא הבנתי נכון, אבל נדמה לי שלא היית בזוגיות עם הגבר שעליו את מתאבלת, נכון? היית במחשבה על זוגיות לו הוא היה נענה לפנטזיה שלך. אם אני טועה, תקני אותי כי זה חשוב....

 

[Betterfly]

היי נורית

אני מנסה להתמקד בעשייה אך הכוחות הנפשיים שלי כרגע מדולדלים. לצורך העניין קניתי מסרגות וצמר ואפילו ספר יקר לאללה, וכמה שזה נשמע כמו סבתא'לה, שזה בערך הדימוי הכי רחוק ממני (אני די פרועה באופי, פאנקיסטית לשעבר, נדבקת לבחורים האינדבידואליסטיים והקיצוניים), אני אתחיל לסרוג בתקווה שקצת תרפיה בעיסוק שלא דורש יותר מדי מאמץ מחשבתי תעזור. הבעיות העיקריות העומדות בפניי כרגע, בחיים ובימים אלו- א. קשה לי מ-א-ו-ד להתמיד בהרגלים, עד כדי בלתי אפשרי. יוצא שאני סובלת מזה שאני לא מסוגלת לקיים אורח חיים מסודר (בתקופות של אושר, נו כמובן כתוצאה מעליות במערכת יחסים בד"כ, אז זה דווקא לא מפריע כי נעשים פעלתניים ואז ממילא זה טבעי "לשכוח" לעשות כל מיני דברים). ב. המחשבות עצמן מחרפנות אותי (נפלתי היום קצת בהימנעות אבל אני מקווה לא ליפול שוב). כל הזמן רצים לי סרטים בראש- מה היה קורה אילו? מה אם הייתי לוחצת קצת פחות? מה אם לא היינו נפגשים?!?! מחשבות כאלו מכל הסוגים והמינים בתוספת דקירות בלב כי "הוא בשבילי". אז סביב העניין של המחשבות נורא קשה לי לתפקד- ללכת ללמוד, לעבוד, להעסיק את עצמי בשעות פנויות. אני כבר מעדיפה להיות בדיכאון מאשר להמשיך להתחרפן בגלל שהמחשבות מעסיקות אותי. אני תוהה- אם אני אתן למחשבות האלה לזרום, לחלחל, להכאיב, ובסוף אבין מבחינה רגשית שאין טעם למערכת היחסים הזו, האם זה הדבר הנכון? מצטערת שאני שוב נשמעת כמו תקליט שרוט אבל המחשבה הזו גורמת לי לחרדה ולדיכאון. ג. היה ג' אבל בגלל ההתבחבשות הלא בריאה סביב ב' שכחתי אותו (ואולי הוא החשוב ביותר?!). לגבי העניין עם הזוגיות- האמת, אחד הדברים הכואבים זה לשמוע שאתה חי בעולם של פנטזיות. הכי כואב לי שאף אחד מהחברים לא מבין למה אני עוברת את מה שאני עוברת. בשביל כולם, זה כל כך טבעי לרצות להיעלם ולהפסיק קשר שפגע בך, אין דבר כזה אובססיביות/ אשלייה/ כאב בגלל אהבה שאתה רוצה ולא תתממש. גם מה שכתבו פה על היכולת להבין "לא" כיכולת של אדם בוגר עשתה לי וואחד דקירה, תקיעה ושני סיבובי סכין בלב. אני.. לא בוגרת? חיה בעולם פנטזיה? מוגבלת מכל הבחינות? כואב לי לחשוב שזו בעצם המשמעות של כל הסיפור הזה. וואחד בעיטה להערכה העצמית. אני כבר לא יודעת אם אני סתם מתרצת לעצמי, אבל היינו יחד כשנה וחצי, נפרדנו בצורה כואבת, חוויתי משבר רציני כולל התקף חרדה עצבני, שיום למחרת ההתקף (חצי שנה אחרי שהקשר ניתק ונדחו מספר נסיונות שלי ליצור קשר) הוא יצר איתי קשר ובמשך שבועיים כן שמעתי ממנו, גם אם לא במידה שאמורה ליצור את האשליה שנחזור. מאז, וזה כבר שנה וחצי בערך או יותר מאז אותה פעם, אני יוצרת קשר אחת לחצי שנה בערך, כשהמחשבות מציפות אותי ואני שוב מטפחת את הפנטזיה, אני שומעת ממנו בהתחלה כל מיני ציוצים נחמדים כמו "אף אחת לא כמוך, אני מאוכזב מכל בחורה" והפנינים האחרונות- "אולי תעברי לגור אצלי אם את מבואסת מהמעונות" (אבל שלא תביני לא נכון- לצד ה- "לא מבין חשבתי שכבר תעלמי לתמיד..." "את חייבת לצאת מהאשלייה שנחזור להיות זוג" "אני לא מעוניין ביחסים הדוקים מדי" ו- "לא"

שתופס אותי במצבי בכי היסטריים כבר). אז לא יודעת כמה מתוך זה זה שכנוע עצמי, אבל באופן עקבי לא שמעתי ממנו- "לא בא לי להיפגש איתך עכשיו או אי פעם, עדיף שננתק קשרים", גם אם אני היוזמת כמעט תמיד. ברור שיש כאן 95% אשלייה עצמית... אבל... אוף למה אני לא מסוגלת לשחרר וזהו? טוב סליחה, זה בערך המקום האחרון שלי להתפרק על הנושא כי אני מפסיקה באופן רשמי לדבר על זה עם חברים. כרגע אני גם די במצב של אכזבה מכולם.

 

[Betterfly]

וכדי לחדד יותר כי יצא בסוף

שלא דיברתי לעניין- הדיכאון והאבל הם קצת פחות מבחירה ויותר מחוסר ברירה, לכן אני לא רואה מאיפה אני שואבת אנרגיות לכל העיסוקים שהזכרת, שזה די הרבה- עבודה, ניקיון וכו'- בקיצור- לחיות חיים ממש מסודרים כמו שלא הכרתי מעולם!!!!!!!

יש לי אפילו בעיה נפשית עם זה באותה רמה של כתיבת היומן- חיים מסודרים אצלי זה בבחינת "אילוף הסוררת"- אני מרגישה את עצם הכפייה שבדבר ולא מסוגלת. המוח שלי אפילו נענה בשמחה להצעה לשכוח שלא צחצחתי שיניים/ הכנתי אוכל/ אכלתי ארוחת בוקר/ עסקתי בהתפתחות אישית בלה בלה.

אני פשוט רוצה לחזור לבסיס- עבודה- בית- עבודה- בית- מדי פעם סרט- וכשיתחשק לי אני אצא מהדיכי.

 

[נורית הדרי]

יקירתי

אכתוב לך תגובה יותר מפורטת כשאסיים לשבת עם הילדים לארוחת שבת, אבל דבר אחד קפץ לי כל הזמן כסוג של השילוש הקדוש בהנחות היסוד שלך: א. אני לא מסוגלת- ב.הסביבה שלי תעריך מי אני באמת - ג.אני בזה הרגע עושה החלטות גורליות לנצח נצחים. אני בכיוון?

 

[Betterfly]

כן

מעולם לא היה קשה לי להתנתק ממישהו, ברמה הזו (או שאולי זה לא משהו שנחרט בזיכרון הבוגר שלי), כך שזה די מרגיש כמו החלטה גורלית- כאילו החיים לפני ואחרי. אני יודעת עד כמה זה נשמע מגוחך להחריד, אבל אני אפילו לא בשלב של לייפף את זה ולשקר. לגבי הלא מסוגלת- אני במצב כל כך ירוד וכל כך הרבה מההערכה העצמית נפגע במהלך הקשר שאני לא אותה אחת שהייתי קודם, למעשה אני לא מכירה את עצמי בכלל (אולי רק כסמרטוט מייבב שלא מצליח לעשות החלטה אחת אחראית ובוגרת ולעמוד בה). לגבי הסביבה- נו, מה לעשות...

 

[קאלרז]

הכי קשה שזה שהשאר לא מבינים.

אנשים אומרים שאנחנו עושות פיל מזבוב, שלא כל דבר הוא טראגי. זכותך להרגיש שזה טראגי. רגשות זה עניין סובייקטיבי. אם בעינייך זה פוגע, זה פוגע וזהו. זכותך להרגיש מה שאת מרגישה ואל תיתני לאחרים להסיט אותך מזה.

 

[Betterfly]

צודקת

לזה שכולם רואים שמש ואני רואה גשם התרגלתי, אבל לזה שהסביבה רואה בי חצי נכה כי המעשים שלי כבר מעבר לכל הגיון... עוד לא.

 

[קאלרז]

אני דיי בטוחה

שלפחות לחלק מהסביבה שלך יש גם הרגלים שאם היית יודעת עליהם הם היו נראים נכים בעינייך. ותארי לעצמך שאין להם הרגלים כאלו, שהם אנשים אפורים, קהים ומנוונים. לא כבוד גדול. רוב האנשים שלא רואים גשם נראים לי כטיפשים מוחלטים. אין שכל, אין דאגות - פשטני אך מדוייק.

 

[Betterfly]

אני דווקא מתארת לעצמי

שהם אנשים שמחים ומאושרים, שיודעים להתמודד עם הבעיות שלהם בצורה הגיונית

זה לא שאין להם פה ושם ממטרים, אבל... זה כאילו אני "אוהבת" להשקיע את עצמי בצרות והם לא (יש לי חברות שקוראות לי מזוכיסטית, דבר שמכאיב לי ולדעתי הכי רחוק מהמציאות עד כמה שניתן).

 

[נורית הדרי]

מתנצלת יקירתי שכל כך התעכבתי....

אולי אני אצליח להסדיר את הנשימה ולספר לכן מאוחר יותר מה עובר עלי... לעניינינו .... בטרפלי, אני רוצה לבקש ממך לעשות משהו ממש ממש חריג: אני קוראת אותך כותבת על עצמך, על הסביבה שלך , על אהובך ואני קוראת תגובות שלך לנשים אחרות. מה שאני כל הזמן מרגישה זה שיש לך בראש קולות מבקרים, מאשימים ושופטים כאילו שבמרכז נשמתך מתחולל כל הזמן משפט ראווה ויש לך שם רק קטגור, שופט ו..תליין. אז בואי, בטרפליי, תעשי תרגיל קטן בואי תכניסי לכאן שירשור שבו את מנסה להיות הסנגור שלך מה דעתך? אולי תספרי לנו מה טוב בך....? מה יפה בך...? מה האיש שנפרדת ממנו יכול היה כל כך לאהוב בך...?? מה את אוהבת בעצמך...? את עושה תואר שני במשהו מדעי, נראה לך דבר לזלזל בו? את מקבלת כאן מחמאות על הכתיבה והשפה הנאה שלך...נראה לך מעט? אז קדימה - אומץ - נשימה עמוקה וספרי לנו כל מה שיפה וטוב בך. בפורום הזה את מעניינת אותנו את במרכז לא החברים שלך ולא האיש שלך את.

 

[קאלרז]

ד"א

את הקומפלימנטים לבטרפליי אני אומרת בתור מישהי שמתפרנסת מכתיבה.

 

[Betterfly]

../images/Emo24.gif

תודה... אני לא צוחקת, יורדות לי דמעות... זה מאוד משמעותי בשבילי, מה שאמרת. לנורית- נכון. באמת יש בי המון כעס, אשמה, בושה... ובעיקר... הפחד ששום דבר לא יילך, שום דבר לא יסתדר. אותו פחד שדוחף אותי לחשוב כל הזמן שאם הוא רק היה מקבל אותי הכל היה מסתדר והיתה לי אנרגיה להתמודד עם כל מה שמסביב. עם הכאב, החרדה, ההרגשה שאני פגיעה, שבירה, לא מתאימה להתמודד עם החיים. סנגורית של עצמי? אני מנסה לשנן את השמפטים הטובים כמנטרה עד שזה נשמע כמו שטיפת מוח עצמית, ולפעמים אני גם מרגישה בהתאם (ל- 5 דקות בערך). יש לי מה לתת- באהבה, בחברות, בעבודה. אני פשוט במצב דיכאוני שאני מפחדת לא לצאת ממנו ולא לתפקד. כבר 4 שנים אני מתנדנדת על סף ייאוש, כשמערכת היחסים הזו מהווה את הטריגר להתפרצות של הדיכאון (אבל מצד שני גרמה לי לחשוב שזה הדבר היחיד שיש לי לתקן כדי לצאת מהמצב הזה). מתוכן, שנה ומשהו כבר לא בהכחשה ובטיפול פסיכולוגי. אבל אני מפחדת שאין לי את הכוחות לצאת, שאני פגומה. שגם כדורים לא יעזרו. אני קוראת סיפורים של אנשים שמתמודדים כבר שנים עם דיכאון ללא הצלחה, עם אובססיות, וזה מוריד אותי לתחושה של שפל המדרגה. שאין פתרון ולא יהיה. מה טוב בי? אני מפחדת לומר כדי שאני לא אתבדה, או שמא כבר התבדיתי (תביני מהפסקאות הבאות למה אני מתכוונת). אני מנסה ורוצה להיות רגישה לאחרים אך רגישה בעיקר לעצמי ולתחושות שלי, דבר שממלא יותר מדי זמן במחשבה ובהתנהלות שלי. אני יכולה להיות משעשעת ונעימה לפעמים (בעיקר בתקופות שאני יורדת בסף הרגישות שלי, כמו שהיה כשפגשתי אותו). בסביבתי אני נתפסת כחכמה מאוד, מקבלת הזדמנויות על ימין ועל שמאל מבחינת התקדמות מקצועית בתחום שלי. לצערי, לא יכלתי לנצל את ההזדמנויות האלה כמו שצריך בזמן האחרון, ניצלתי את החלון שניתנה לי להצבת רגל גסה, לניצול של זמן ומשאבים שלא לטובה ולא לקידום המחקר. אני מסוגלת להשקיע מבחינת זמן ומאמצים, אך לא במקום שבאמת נדרש ממני. אני אפילו לא יודעת כרגע אם אני נמצאת במקום שאני רוצה להיות בו ולעסוק במה שאני עוסקת בו כעת, שזה כבר זלזול מוחלט במוסד ובאנשים שהאמינו בי. חברותיי אומרות שאני חברה טובה, אך אני מרגישה שאני בודדה יותר מכל ומבודדת מכולם. פתאום, אני רואה שאני בעדיפות עשירית בערך, אחרי העבודה והחבר/ בעל של כל חברה וחברה ועוד כמה מחויבויות או צרכים בסיסיים. אז אולי מושג החברות הטובה והקרובה בכלל לא מוכר לי?... כשיש לי בן זוג גם אני מתנהגת בדיוק באותו אופן (כבר העירו לי על כך וזה כאב מאוד לשמוע זאת מחברת ילדות). אני נאת מראה אך לא יפיפיה זוהרת ונחשקת. אם הייתי, אולי הוא היה חושק בי יותר (למען האמת, לא מעניין אותי להיות בידיעה שמשיכה מהסוג הזה, מצדו, היא שטחית, ובכל זאת...). סה"כ, אני מרגישה חצי בנאדם, עם יותר פחדים וחצאי אמיתות מאשר אדם שלם בעל אישיות, לטוב או לרע. מצטערת שלא יכולתי לרשום משהו קצת יותר אופטימי ומקבל כלפי עצמי.

המחויבות לכנות היא רבה ביותר מצדי.

 

[Betterfly]

אופס, חלון שניתן...

 

[נורית הדרי]

אוי בטרפליי, רק לא מנטרה...

לא התכוונתי לדבר האמריקאי הזול והמטופש הזה...חלילה. פשוט יש לי רושם קבוע שאת נותנת על עצמך דיווח כל כך מעוות. דווקא בדיוק את האמת ביקשתי. כי את יודעת, יקירה , במשך שנים רבות הרגשתי כל הזמן שלכל אחד מאיתנו יש מד מציאות קטן בתוכו פנימה. גם מלכת אנגליה וגם האיש שחושב שהוא נפוליון בבית המשוגעים באים בכל זאת בשמונה בבוקר לחדר האוכל , ונוטלים את התרופות שלהם מכוס הפלסטיק הקטנה... מבינה מה אני אומרת? אני אומרת שאני רוצה לשמוע את מד המציאות שלך בלי העיוות . כי את בטח יודעת היטב שאת לא נתפסת כחכמה אלא את אישה חכמה. ולא סתם נותנים לך הזדמנויות מקצועיות - את טובה ומוכשרת גם במשהו שאולי לא תבחרי לעסוק בו כל חייך. ואת בטוח יפה בעיני עצמך לפעמים. אני רוצה לקדוח תחת שיכבת הדיכאון שלך ולתת למשהו פנימי שנקבר תחתיה מוצא זעיר החוצה. אולי ככה נזרים אוויר וחיים למקומות שלך שיכולים להשיב לך אהבה... יתכן שאני שוב קצת לא ברורה... ובטרפליי אני לא יודעת מה מושך גברים . למעשה, אני מודה שממרום 44 שנותי הארוכות מידי, אם יש משהו שאני לא מצליחה (ולאחרונה גם הפסקתי לנסות - מה שהעלה את איכות חיי ) להבין, זה מה גברים רוצים...

 

[Betterfly]

../images/Emo6.gif

זה יהיה כל כך נדוש מצדי לומר- מה שהם לא יכולים להשיג?!

המנטרות שלי נובעות מהדיבור העצמי שלי שממוען אליי... הבעיה היא שגם אם אני אכיר בזה שאני טובה, חכמה ויפה, זה שהוא לא מכיר בכך עוד עלול להטריף עליי את דעתי. טוב נו, לא יכולה לחכות שייצא לי מהראש.

מה את אומרת על... היכולת של אדם שאובחן אצלו דיכאון להשתקם? אני רק רוצה להרגיש שוב חיים מלאים, מספקים, שקטים, שלווים.

 

[נורית הדרי]

מה אני אומרת?

את הדבר המעצבן ביותר בעולם: זאת בחירה שלך אם להחלים או לא. בחיי שאני חושבת ככה. אני יודעת שזה נשמע כמו משהו ממשפחת "תחשבי חיובי" המאוס, אלא שכאן דווקא יש הגיון עמוק (גם אם מפותל קמעה) בטענה העיקשת הזאת שלי. במילים אחרות איטס טייק וואן טו נואו וואן.... וסתם אנקדוטה בטח שמעת שבאנגליה התגלו עקבות של פרוזק במי השתיה. זה לא רעיון רע לשים פרוזק במי השתיה, אבל שם זה הגיע דרך מערכת הביוב. תתארי לך כמה אנגלים מקבלים פרוזק עד כדי כך שזה יחלחל בכמויות כאלה בקרקע.....

 

[Betterfly]

../images/Emo2.gif../images/Emo6.gif

ואני בכלל שאלתי את עצמי מה עושים חומרים ממי הביוב במי השתייה... אגב לא מוכר לי הסיפור הזה, תודה לאל שמישהו טורח לעדכן אותי מפעם לפעם קצת במה שקורה מסביבי

אני רוצה להחלים! ורוצה להרגיש טוב! ומתכוונת לעשות את זה, רק ש... הדרך להחלמה נראית לי כמו שביל ביער, שכדי למצוא אותו עלולים ללכת אלף פעם בדרך הלא נכונה. אני כל כך מפחדת ללכת בדרך הלא נכונה שבא לי לברוח אל החוסר מודעות, אך אני יודעת שזה הדבר הגרוע ביותר לעשות (ארבע השנים האחרונות מהוות את הראיה הטובה ביותר לכך, שהצרות לא נעלמות אלא רודפות אחריך אלא אם כן תיפטר מהן בעצמך). הבעיה היא... שהמושג דרך נכונה כנראה כלל לא קיים, או שלכל היותר מדובר במשהו מתהווה (מה שנקרא, ללכת צעד צעד אל עבר הלא נודע ולהחזיק אצבעות...). נו, כמו כל חווית חיים.

מפחיד מפחיד, צריך לקחת המון אוויר לפני שצוללים.

 

[Betterfly]

וגם...

איך יודעים שבכלל הגעת לשם? יש שם איזה שלט "סוף היער, סוף הצרות" או משהו בסגנון?

 

[נורית הדרי]

לא נשמה

יש שלט של "אוקי, התרשמנו . התגברת על אלה? חכי חכי מה שהכנו לך עכשיו "!!!!!

 

[Betterfly]

ידעתי ../images/Emo7.gif

אכזריים אלה, המושכים בחוטים..