על אלימות בפורומים

[s h o o s h a]

על אלימות בפורומים

כל פורום עוסק בנושאים מגוונים ולא פעם בין ובתוך הסיפורים אנו נתקלים בגילויי אלימות אליהם אנו נדרשים לתת את הדעת, לכוון, להסביר, להדריך ובעיקר לתמוך. מבין שלל הסיפורים שמגיעים לפורום אפשר להיתקל גם במגוון רחב של דמויות אלימות. אלא שהדמויות האלימות אינן דווקא אלה ה'מככבות' בסיפורי כותבי הודעות המקור אלא לעתים מתגלות ב'פרצופם' של אלו המגיבים להן, יודעי הדבר למיניהם, אוצרי השכל והחכמה. האלימות מתבטאת, להבדיל מאלימות פיזית, באלימות מילולית לא פשוטה, אלו הנוקטים בה הם גם שחקנים מצוינים שיודעים להסוות את עצמם, להתחפש ולתת לכל אשר סביבם את התחושה של 'חברותא'. אלא שהארס הנוטף ממקלדתם מסגיר אותם מהר מאד. הכותבים האלימים, יש להם נטיה לכתוב הרבה. להשתמש במילים ארוכות ומסובכות (שלפעמים, אני מודה, אף אינני מבינה את משמעותן ונזקקת למילון כלשהו כדי להבין את פשרן ואת הקשרן לנאמר), להתהדר במצבור ידע שלכאורה רכשו ולהיות מאד 'קשובים' לטקסטים שכתבו אחרים כדי להשתמש בזה כנשק לניגוח בשעת הצורך (בין אם הדבר חיוני אם לאו). הכותבים האלימים תוקפים כדי להגן על עצמם, להגן על דעותיהם ואוי למי שחושב, רחמנא ליצלן אחרת. דינו סקילה וכן לא עובר זמן רב עד אשר חיצים מתחילים להתעופף בחלל הפורום, פוגעים בכל חלקה טובה והמטרה אחת היא: להרוג! ויש גולשים/ כותבים שלא ניחנו בעור עבה ואכן חיצי הכותבים האלימים חודרים בעד השיריון שניסו לעטות לגופם (האנונימיות שחשבו שתגן עליהם) והם 'מתקפלים' כלעומת שבאו ומחפשים לעצמם מקור נחמה אחר ויש גם את האחרים שאינם ממהרים לברוח, אינם חוששים מחרצובות לשונם של הכותבים האלימים ואף מחזירים מנה אחת אפיים. והתוצאה: מלחמה של ממש שבסופה מצליח הכותב האלים רק לחרחר משפט כמו "למה להתעצבן ולצעוק?" ולהוסיף חייכן מטופש בראש או סוף משפט. ובל נשכח את עדת המעריצים שיש לו לאותו כותב אלים שבאים למחוא כפיים, להריע ולעודד ולנזוף בזה שסרח ולנענע באצבעו "נו נו נו" ולהוסיף בנימה מרחמת משהו "חבל...". רבות נכתב בעבר ובהזדמנויות שונות לגבי התייחסות לדברים שעולים בפורום ולענין הניסיון לפגוע בגופו של כותב. הכותבים האלימים ניזונים ומתָחזקים את עצמם דווקא מהאחרון (פגיעה בגופו של כותב). ההתייחסות לתוכן הדברים היא משנית. לי רק נותר להצטער על שכך פני הדברים. אין ביכולתי לעשות שינויים אבל בהחלט יש בי כוח אל מול אלו שמנסים לרפות ידי רבים וטובים כדי אולי לזכות באורות הזרקורים ותהילה מפוקפקת לכמה דקות של חסד. (ואולי, ליותר).

 

[הMפצח]

הכי גרוע אלה המנהלים

שמיתנהגים באלימות וחוסמים אותך ולך אפילו אין כלים להגיב (כי אתה כבר חסום)

 

[לוחם חופש]

גרוע לא פחות

אלו גולשים שמעלים תכנים גזעניים

 

[BellA עלמה]

שלום מקוראת פסיבית

אני טוענת או הגעתי למסכנה שאנשים לוקחים את עולם הוירטואלי קצת יותר מידי ברצינות. אותי מעניין האם האדם האלים באיזה פורום הוא גם אלים כאשר הוא יוצא מהפורום ומכבה את המחשב? האם גם אז הוא מרשה לעצמו או שהמסך והמקלדת משמשים לו מעין "מסך מגן"?

 

[s h o o s h a]

מחוץ לעולם הוירטואלי

טענתי היא כי האדם שנקרא על המסך הוא בבואתו של האדם שחי בחיים האמיתיים בהבדל אחד (לפעמים). מאחורי מסך ומקלדת יש לו הרבה יותר אומץ להפגין את אופיו מאשר במציאות. הדבר נכון לכל 'כיוון' ואינו בגדר מסקנה גורפת, כאמור, אולם מניסיוני בעולם הוירטואלי, זו המסקנה אליה אני הגעתי. אדם אלים הוא אדם אלים ואופי זה יתבטא, במוקדם או במאוחר. ויש גם את אלו ההופכים את עורם ונעשים אנשים שונים לחלוטין בעולם הוירטואלי. מאחורי המסך הם נותנים דרור לכל דמיונותיהם לפרוץ והופכים להיות האנשים שהיו רוצים להיות. אולם אלו בדרך כלל אינם אלימים. הם פשוט חולמים.

 

[הMפצח]

לצומת ליבכם - ....................

http://www.tapuz.co.il/tapuzforum/main/Viewmsg.asp?forum=345&msgid=85292245 מה שניקרא : אלימות מימסדית.

 

[atidih1]

מילים יפות - מזכיר לי משהו

 

[הזוייה]

הבעיה שהאינטרנט הפך כמכלול

של מסיבה אחת גדולה חגיגה לחופש הביטוי, שיש להילחם עליו בעיקר בגלל הרצון העז לשוחח. מזערי מאד המזל שתפגוש איש אינטלקטואל שתצליח להרגיש כי מימשת את אומנות השיחה והגעת לביטוי ומקומות רחוקים. אז במה הוא מפרה את הדיון הציבורי? כמעט בכלום מלבד מסרים לקונים שנגררים להתנצחויות, למעט פורומים המקצועיים שמהם בהחלט ניתן לקחת והרבה. יש ממד חזק מאוד של פנטזיה בוירטואלייה וזה מתנגש עם האותנטיות שקיים בשיחה אמיתית. רוב המגיבים מייצגים בקושי את האני האמתי של עצמם, במקרה הכי קרוב את הליצנות שלהם יש את המגיבים הסדרתיים, שהדחף שלהם להגיב הוא כמו לחוות אורגזמה הם בד"כ גרים בפורומים מבוקר עד ליל, המוכחים כי הם חסרי מעוף, חסרי מעש, וחסרי צמיחה אישית וכל עיסוקם הוא להרגיש בולט וייחודי באם הוא מרבה במתן פרשנויות. המתבהמים יודעים שאף אחד לא ישטוף להם את הפה בסבון, ולכן הם מרשים לעצמם לכתוב מלל שלעולם לא יאמר בקול רם, כי האנונימיות הזו מאפשרת הסרת אחריות, שלעיתים מביאה להתבהמות. באינטרנט הם מלכי השבט, ברחוב כנראה שלא יהיה סיכוי שנפגוש אותם. הדחף הבלתי מוסבר הזה לענות ברפש, לאמתו של דבר מוכיח דרך הכתיבה את הטיפוס שמסתתר מאחוריו. האנונימיות היא מסכה, או לבוא בניקים שונים היא פחדנות. זה כבר בעיה של אותו מגיב. לא שלך. אני מאמינה בחופש הביטוי בגלל זה אנחנו נותנים את הבמה להגיב, אני לא מאמינה במשחקי האגו "והרוגז" הוירטואליים. הרי אף אחד לא החתים התחייבות חברתית כלשהי ושום סנקציה לא תכול על מי שלא פעיל ויוזם. ההשתתפות היא על פי רוב ספונטאנית ודינאמית. מי שרוצה מוזמן תמיד לענות, מי שבחר "להעניש במלל קר ואגרסיבי" זאת בעיה שלו בלבד. המדיה היא יחסי תן וקח, בניית הדדיות ואמון, הפלוס הוא, שאפשר לקבל ערך מוסף מהמגיבים והמינוס הוא שתמיד אפשר לעזוב, להגיב בברוטאליות ולא לחזור. הכל עניין של בחירה אישית.