מסכימה גם עם זה
רציתי לכתוב את זה בתחילת שרשור האסימונים: כשהבנתי ש"אין מה לעשות" זה היה הקיו שלי להתחיל לעשות עם זה משהו, כי הבנתי מה
אי אפשר.
וגם, (הנה עוד כאב כרוני שבכלל שכחתי להזכיר אותו בניסיונות למנות את כאביי הכרוניים בפורום זה): מאז שאני מכירה את עצמי אם אני אוכלת קצת יותר מדי יש לי כאבים ממש, אני מתפתלת ומרגישה שהבטן שלי עומדת להתפוצץ, ליטרלי.
וכל השנים כשהייתי אומרת שאני צריכה לעצור עכשיו ולא לאכול עוד ביס כי תכאב לי הבטן אז התגובות היו: נו, עזבי את המשקל, את נראית בסדר גמור, או תגובות שגרמו לי לחשוב שככה מרגישים כולם כשהם "מפוצצים".
ואז, לא כל כך מזמן, אחרי שאבא שלי עבר כל מיני דברים עם הכיס מרה, עד שויתר עליה לחלוטין
. אז שוב התפתלתי מכאבים של אכלתי יותר מדי, ואז אבא שלי פתאום אמר שזה סוג הכאבים שהיו לו בגלל המרה.
וזו הפעם הראשונה שהבנתי שלא כולם מרגישים ככה. והבנתי שיש פה עניין. רציתי מתישהו להתחיל בירור רציני ומקיף כדי להבין אם באמת זה מעיד על איזושהי בעיה.
אבל.. מאז נהייתי חולה בתת"כ ורצתי בין רופאים ובדיקות שנה וחצי, אז זה נדחק הצידה
אבל כן, זה מעניין לגלות פתאום שלא כולם מרגישים ככה. ונפתח איזה צוהר שאולי הדבר הזה שיש לנו הוא לא מחויב המציאות.
בהצלחה בדרך לקבל כותרת שמסבירה ש
זה לא אנחנו זו המחלה.
האבחון לא נותן הרבה מעבר למודעות, אבל זה הרבה מאד, להגדיר מה יש לך עוזר להבין איך אולי אפשר אחרת.
), אני באה אליכם עם השאלה הזו. למעשה שאלותיים, שהן אולי רגישות מאוד, אז הרגישו בנוח לענות רק כמה שנוח לכם לספר.
מתי נפל לכם האסימון שהכאב פה כדי להישאר?
