המשך
במרבית ממשלות ישראל כיהנה רק שרה אחת. בארבע לא כיהנה אף אישה (הכנסת ה- 10 וה- 11), בכנסת ה- 13 כיהנו שתי נשים, אך בכנסת הבאה (ה- 14) ירד שוב מספרן לאחד. בתפקיד סגן שר, כיהנו רק שתי נשים. שיעור ייצוגן של הנשים בכנסת ישראל לא עלה מעולם על שיעור של 11.6% ולא ניכרה גם מגמת עליה. בשלושת הכנסות הראשונות ייצוג הנשים עמד על 9.1% בלבד. לאחר עליות וירידות, חזר ייצוגן ל- 9.1% בשנת 1992. ייצוגן של הנשים ירד בשנת 1996 ל- 8.6% בלבד והיה לייצוג הנמוך ביותר. בשנת 1999 חל שיפור וייצוגן עלה שוב ל- 11.6%. כל הנשים שכיהנו בכנסות ישראל היו יהודיות למעט בכנסת ה- 15 הוכנסה לראשונה אישה ערביה ע"י מר"צ. גם ברשויות המקומיות לא שפר ייצוגן של הנשים ועמד על 4.2% עם קום המדינה. הוא אף ירד לשפל של 3.1% בשנת 1965. מאז 1969 קיימת מגמה של עליה בייצוגן של הנשים במגזר הרשויות המקומיות. בבחירות של שנת 1995 היגיע מספרן לשיעור של 10.9%. 1) Margalit and Helbertal, “Liberalism and the Right to Culture”, p-502-505 לשם השוואה, ייצוגן של הנשים בפרלמנטים השונים בעולם בראשית שנות ה –90 היה: לוקסמבורג 50% פינלנד 21% שוודיה 38% בריטניה 15% דנמרק 38% שוויץ 15% גרמניה 36% פורטוגל 13% הולנד 28% בארה"ב 11% בלגיה 25% ישראל 11.6% רק 6 נשים כיהנו בראש ראשות מקומית מאז קום המדינה. ישראל נמצאת במקום נמוך יחסית בין מדינות דמוקרטיות אחרות. במדינות הסקנדינאביות, מהוות הנשים קרוב ל- 1/3 מהנבחרים. בשוודיה לבדה הם למעלה מ- 40%. בארה"ב מגיע ייצוגן ל- 20%. בין השנים 1950 ל- 1997 כיהנו רק 9 נשים כראש רשות מועצה או עיר. רובן בראשות של ישובים קטנים. בבחירות לרשויות בשנת 1998 ניכרה מגמת שינוי וייצוג הנשים עלה לשיעור של 15%. במפלגות (כל המפלגות) ייצוג הנשים קטן משיעור חברותן במפלגה. דפוס זה השתנה במהלך אמצע שנות ה- 90. תמונת המצב שעולה מנתונים אילו מצביעה על יחס הפוך בין כמות הנשים בייצוג הפוליטי ובין הסמכות הפוליטית. ככל שחשיבות המשרה הפוליטית עולה, יורד ייצוג הנשים בהם. הנשים בד"כ לא נמצאות בדרגים הגבוהים ומקבלי ההחלטות החשובות והקובעות. דו"ח שפורסן על ידי האו"ם ב- 1995 מציין שייצוגן של הנשים בפרלמנטים השונים בעולם עומד על 10% בלבד. בהתחשב בעובדה שייצוג הנשים בפרלמנטים בסקנדינביה עומד על שליש, במדינות רבות אחרות אין להן כלל ייצוג בפרלמנט. המדינות הבולטות שבהן חל שיפור בייצוג הנשים בפרלמנט הן צרפת ובריטניה 2). הספרות מציינת שלוש גורמים מוסריים עיקריים המשפיעים על הסיכוי של נשים להיכנס לפוליטיקה: שיטת הבחירות, מבנה המערכת המפלגתית והתרבות הפוליטית (Githens et al’ 1994). 2) חנה הרצוג, מין מגדר ופוליטיקה, קו אדום, הוצאת הקיבוץ המאוחד, 1999, ע"מ 313-316 שיטת הבחירות: מחקרים מראים ששלושה גורמים מצביעים על ייצוג הנשים במערכת בחירות: האובייקט הנבחר, גודל האזור ומידת היחסות. נשים נוטות להצליח יותר במערכות שבהן נוקטים בשיטת בחירות יחסית רובית. במערכת שבה מתחרות מפלגות ארציות, יש לנשים את מירב הסיכויים. לכן, עד 1996 הייתה שיטת הבחירות הנהוגה בישראל עדיפה לנשים. בהשוואה ל- 16 מדינות אירופאיות שבהן נהוגה שיטה זו, עד 1991 נמצאה ישראל במקום ה- 13 בלבד מבחינת ייצוג הנשים בבחירות3. עובדה זו מעידה שיש לחפש את התשובה למיעוט ייצוגן של הנשים בפוליטיקה גם במקומות אחרים. בבחירות אזוריות הנהוגות בארה"ב בריטניה ניו-זילנד וקנדה, הישגי הנשים נמוכים משמעותית. מאחר וברפורמה המתוכננת בשיטת הבחירות בישראל, זו אחת השיטות המוצעות, יפגע הדבר בייצוגן של הנשים אשר ייצוגן נמוך ממילא. הנשים בישראל נתפסות כמגזר ולא כמייצגות של החברה כולה, למרות היותן רוב של 52% מהאוכלוסיה. מאחר והשינויים בשיטת הבחירות יושמו רק בשיטת הבחירה הישירה לראשות הממשלה, דפוסי ההצבעה ב- 1996 מלמדים שהבוחר ביטא את העדפותיו לראשות הממשלה במישור הלאומי, בעוד שבבחירתו לכנסת ביטא את צרכיו החברתיים. התוצאות של הבחירות חיזקו בעיקר קבוצות שתבעו הכרה בצרכים ייחודיים כמו החרדים, הרוסים, הספרדים והדתיים הלאומיים. שיטה זו לא פלסה את הדרך להתחזקותה של מפלגת הנשים. הגורם המוסדי השני בהשפעתו על סיכויי הנשים, הוא דפוסי התחרות בתוך המפלגות. את ההצלחה הנמוכה ניתן להסביר בשיטת בחירת המועמדים והצבתם. רוב המפלגות לא הצטיינו בדפוסי גיוס דמוקרטיים פתוחים. שיטות כמו וועדות מסדרות, ריכוזיות ודפוסי פעולה, הקשו על כניסתן של נשים. באחדים הייתה מסורת של מתן ייצוג סמלי לנשים. שילובן של נשים במפלגות בישראל לא היה שוויוני מעולם. ככל שעלו בהיררכיה, ירד מספרן. ר"צ הייתה היחידה שיצאה מן הכלל והיה בה תמיד ייצוג גבוהה לנשים. הבדלי הייצוג בין מפלגות נשמרו בכל מוסדות המפלגה. במפ"ם ובר"צ 33%, בעבודה ייצוגן עמד על 20%, במפד"ל 15%. יש לזקוף הישג זה להבטחות לייצוג נשים כדי לקדם שוויון במפלגה. במפלגות החרדיות אין כלל ייצוג לנשים. 3) Levendunski and Noris, Noris 1994, p-116 עם הרחבת מעגל הבוחרים הקובע את ההרכב של הגופים הפוליטיים, גברו הקולות שתמכו בהבטחת ייצוגן, בעיקר לרשימות לכנסת. המתנגדים לרעיון והשיטה טוענים שדרך זו נוגדת את עיקרון השוויון הדמוקרטי והתחרותיות, ומתייג את הנשים כמי שלא הגיעו לתפקידן בכוחות עצמן וכישוריהן. בוחרים עשויים לחשוב שאין טעם לבזבז קולות על נשים משום שממילא הן יקבלו את המקומות השמורים להן. טענה זו אומרת שכך יקבלו הנשים אף פחות קולות אילולי השריון. בדרך זו הופך המנגנון להבטחת מקומן של הנשים בפוליטיקה למנגנון חוסם. הטוענים בעד, מבססים את תביעתם במנגנון ממוסד שיבטיח את מקומן של הנשים לצורך הבאת השינוי החברתי. כך היה במרבית המדינות המערביות שבהן חל שינוי. תפיסה זו טוענת שהדעות הקדומות והדימויים של נשים בפוליטיקה מפלים אותן ממילא לרעה ומקטינים את סיכוייהן להיבחר. ככל שקהל הבוחרים רחב יותר, גדל הסיכוי שלשיקולי הבחירה ישתלבו דפוסי תרבות ושמרנות. לכן, שריון המקומות נתפסת כאמצעי זמני. המגמה היא השוואת הייצוג ולא קיבועו בשיעור הראשוני, שבו החלה הבטחת הייצוג. חשוב לציין שבכל המדינות שבהן הושגו הישגים לייצוגן של הנשים בפוליטיקה, כמו בארצות סקנדינביה ולאחרונה בצרפת ואנגליה, הושגו ההישגים בעקבות הפעלת מנגנון כלשהו להבטחת ייצוג.
