על גוגואים ומה שחשוב באמת.
ואני נזכר בקיץ ישן אחד. היינו משחקים אז גוגואים. סבתא הייתה אוספת לי איזה עשרים שלושים ומזה הייתי מתחיל. בסוף הקיץ כבר היה לי פי עשר וכל שנה מחדש לא הבנתי איך לא שמרתי את הגוגואים של שנה שעברה. איך תמיד אספתי אותם מחדש. איך תמיד היה בי הלהט הזה...כל שנה בקיץ...לאסוף חרצנים של משמשים ראבאק. היום אני אפילו לא מסתכל עליו לפני שאני זורק אותו לפח. גוגואים...את מבינה? החיים במסלולם הנכון. זה על בטוח. מה אחרת? מה? ואני נזכר בקיץ אחר. נועה יושבת על הספה. אני לידה מחבק ומנגב לעיתים דמעה מלחייה האדומות. פה ושם דמעה מתפספסת לי..מפלחת אטמוספירה בזריזותה ונספגת בכיסוי הספה. מתישהו בקרוב היא תיעלם. ועוד כמה חודשים גם הכאב ייעלם מהלב של נועה. ואני כותב לה שיר ורון מלחין ומכין לה פיצה טעימה ומדליק את המנורה בצורת כוכב. קיץ. שיר חדש נולד לנועה במיוחד. דברים אחרים מתחברים פה ומישהו...ילד איפהשהו...ממש ברגע זה שאני ונועה מתכרבלים אוכל משמש ואוסף את הגוגו שלו!!! .תקלטו את הגדולה שיש פה. החיים לעיתים מתפספסים לנו. סוטים מעט הצידה מבלי שנשלוט. או שאנחנו מתאהבים. או שסתם מישהו חולה ככה...בלי להודיע לך על זה. אבל חיים נו... קיץ אחר. של התפכחות. התבגרות. ראיה של דברים. למידה. צפייה אל העתיד. ועוד הרבה שטויות אבל..אבל אני עסוק בלהתאהב ולנסות ליפות את זה במילים. לרכך את המכה. או שאני מבלה עם ילדה בת 5 שכשהיא מחייכת אלי נולד עוד מלאך.[ומי שאומר שאין פיות שיקום] או שאני לומד. הכי הרבה אבל לומד. גם מהמכה. גם מהילדה. גם מנועה. גם מהגוגואים שלא קיימים עוד בשבילי. דברים משתנים. ואנחנו כאבק ברוח. אי אפשר להישאר מאחור וחייבים ללכת עם הזרם. פעם ראיתם זקן בן 70 בליוויס? חייבים להתבגר ולקבל שינויים. ללמוד. אבל חייבים גם לקחת מעט מכל תקופה איתנו. לנצור. לזכור. להטמיע. כל קיץ שוב לא הבנתי למה לא שמרתי את הגוגואים של שנה שעברה אבל כעת אני מבין. לא הכמות אלא הילדות. האיסוף שלהם...זה מה שחשוב. והיום הלכתי למכולת. בעיני מחפש את הילדים של הקיץ הזה. משחקים גוגואים וצועקים אבל...הם לא היו שם. ילדים חדשים יש היום. בטח במחשב בבית או אולי משחקים פוגים. שזה דומה אבל חסר את האותנטיות שבדבר. התמלאתי נוסטלגיה וגעגוע. מחפש רק גוגו אחד קטן שיעיד על קיומה של מסורת. על ילדות...... אבל למכולת הולכים עם כסף. לא עם רגשות. ואת.את מבינה? עידן
ואני נזכר בקיץ ישן אחד. היינו משחקים אז גוגואים. סבתא הייתה אוספת לי איזה עשרים שלושים ומזה הייתי מתחיל. בסוף הקיץ כבר היה לי פי עשר וכל שנה מחדש לא הבנתי איך לא שמרתי את הגוגואים של שנה שעברה. איך תמיד אספתי אותם מחדש. איך תמיד היה בי הלהט הזה...כל שנה בקיץ...לאסוף חרצנים של משמשים ראבאק. היום אני אפילו לא מסתכל עליו לפני שאני זורק אותו לפח. גוגואים...את מבינה? החיים במסלולם הנכון. זה על בטוח. מה אחרת? מה? ואני נזכר בקיץ אחר. נועה יושבת על הספה. אני לידה מחבק ומנגב לעיתים דמעה מלחייה האדומות. פה ושם דמעה מתפספסת לי..מפלחת אטמוספירה בזריזותה ונספגת בכיסוי הספה. מתישהו בקרוב היא תיעלם. ועוד כמה חודשים גם הכאב ייעלם מהלב של נועה. ואני כותב לה שיר ורון מלחין ומכין לה פיצה טעימה ומדליק את המנורה בצורת כוכב. קיץ. שיר חדש נולד לנועה במיוחד. דברים אחרים מתחברים פה ומישהו...ילד איפהשהו...ממש ברגע זה שאני ונועה מתכרבלים אוכל משמש ואוסף את הגוגו שלו!!! .תקלטו את הגדולה שיש פה. החיים לעיתים מתפספסים לנו. סוטים מעט הצידה מבלי שנשלוט. או שאנחנו מתאהבים. או שסתם מישהו חולה ככה...בלי להודיע לך על זה. אבל חיים נו... קיץ אחר. של התפכחות. התבגרות. ראיה של דברים. למידה. צפייה אל העתיד. ועוד הרבה שטויות אבל..אבל אני עסוק בלהתאהב ולנסות ליפות את זה במילים. לרכך את המכה. או שאני מבלה עם ילדה בת 5 שכשהיא מחייכת אלי נולד עוד מלאך.[ומי שאומר שאין פיות שיקום] או שאני לומד. הכי הרבה אבל לומד. גם מהמכה. גם מהילדה. גם מנועה. גם מהגוגואים שלא קיימים עוד בשבילי. דברים משתנים. ואנחנו כאבק ברוח. אי אפשר להישאר מאחור וחייבים ללכת עם הזרם. פעם ראיתם זקן בן 70 בליוויס? חייבים להתבגר ולקבל שינויים. ללמוד. אבל חייבים גם לקחת מעט מכל תקופה איתנו. לנצור. לזכור. להטמיע. כל קיץ שוב לא הבנתי למה לא שמרתי את הגוגואים של שנה שעברה אבל כעת אני מבין. לא הכמות אלא הילדות. האיסוף שלהם...זה מה שחשוב. והיום הלכתי למכולת. בעיני מחפש את הילדים של הקיץ הזה. משחקים גוגואים וצועקים אבל...הם לא היו שם. ילדים חדשים יש היום. בטח במחשב בבית או אולי משחקים פוגים. שזה דומה אבל חסר את האותנטיות שבדבר. התמלאתי נוסטלגיה וגעגוע. מחפש רק גוגו אחד קטן שיעיד על קיומה של מסורת. על ילדות...... אבל למכולת הולכים עם כסף. לא עם רגשות. ואת.את מבינה? עידן