רנה דקארט
או בכינויו "אבי הפילוסופיה המודרנית" היה מתמטיקאי ופילוסוף צרפתי. ההוכחה הסכמטית הפילוסופית החשובה והמפורסמת ביותר שלו היתה "אני חושב , משמע אני קיים" (או cognito ergo sum) שמטרתה העיקרית היתה להוכיח את מציאות קיומו. התקופה היתה תקופת הסקפנות והפילוסופים הטילו ספק בהכל אפילו בעצם קיומם. דקארט בה להפריך את הטענה ששום דבר לא יכול להיות מוכח כאמיתה(כאמת). דקארט טוען שעצם העובדה שהוא הצליח לחשוב על משהו , מוכיחה את קיומו. לדעתי טענה יותר מעניינת שבאה לאשש את מציאות קיומנו היא של עמנואל קאנט - גאון גרמני שפעל כהמשך ישיר לדקארט. לפיו האופן היחיד שהאדם יכול לבוא במגע עם העולם החיצוני הוא עם חושיו. החושים נוטים לתעתע באדם ומכך ניתן להסיק שאנחנו לא יכולים להוכיח את מציאות קיומנו (או במילים אחרות יתכן שזה סתם חלום, הזייה וכו..) מכאן קאנט פונה לטענת ה"דבר כשהוא לעצמו" וממשיך בצורה מעניינת לדון בענייניי החלל-זמן. כמובן שההודעה שלי היא רק על קצה המזלג.. אבל ניסיתי כאן להבהיר את הפרספקטיבה של שני הפילוסופים הדגולים.