על החובה המוסרית

Alagar

New member
על החובה המוסרית

ברכות לרגל פתיחת הפורום. אני חושב ששאלת הסרבנות ראויה לדיון מלא ומעמיק יותר מזה שנראה היום בשיח הציבורי, ואשתדל לפתוח כאן זווית מסוימת של הסתכלות על הנושא. לפני שמדברים על הרעיון של סרבנות, צריך להבין את הרעיון של התגייסות. מעבר להגדרה של הגיוס בחוק, צריך להבין את העקרון מאחוריו. אלכס ציין קודם, בתבונה רבה, את האימפרטיף קטגורי של קאנט כמניע של ההחלטה הזו. כלומר, אנחנו צריכים לשקול את הרעיון שהפעולה שלנו תיעשה לחוק כללי. שכל אדם אחר שנתקל באותה סיטואציה, יבצע את אותה פעולה כמונו. היא הנותנת לגיוס. לאור העובדה שישראל היא מדינה במצור במשך כל קיומה(דיון היסטורי לגבי מי אשם ואיך אשם אמור להיפתח בקרוב, אז בואו לא נכניס את זה לכאן), ושהיא זקוקה, גם במצבה הנוכחי, להתגונן - יש בה חובת גיוס כללי. המניע של החובה הזו הוא הידיעה שבלא צבא, קיומה של המדינה מוטל בסכנה ממשית. לאור העובדה שלא ניתן לנהל מערך לוחם באופן דמוקרטי לחלוטין, הצבא מושתת באופן היררכי. על כן, אנו מוותרים על היכולת שלנו להחליט בנוגע לפעולות, מוסרים את השיפוט לאדם אחר, וממלאים את הוראותיו. אין זה אומר שאנו מוותרים על חופש המחשבה, שכן גם הצבא דורש אותה - לפקודה בלתי-חוקית בעליל לא רק שמותר לסרב, אלא גם חובה לסרב, וחיילים שביצעו פקודה בלתי חוקית בעליל נתונים למשפט פלילי. אין זה נעים להתגייס (הבנתי שגם על כך ייפתח דיון בקרוב), והשאלה היא מה נח יותר אינה לעניין דיון זה. לאור העובדה שהחוק אינו חוק רודני (הוא מגובש על ידי נציגי העם, ותוך תמיכה גבוהה), אני אניח שאין מחלוקת על מקור החוק. לפיכך, זוהי חובה מוסרית לציית לו, לאור העובדה שהוא נוצר מהסכמה החברתית ומתוך הכרעת הרוב. מצד שני, ישנם מקרים בהם המערכת הנותנת את החוק מחוקקת הרבה חוקים לא מוסריים באופן דראסטי, ולכן חובה לא רק לסרב לפקודות בלתי חוקיות-בעליל, אלא לסרב באופן לכללי להתגייס. וזאת משום שעצם פעולת ההשתייכות לצבא הפכה לפקודה בלתי חוקית בעליל. לכל אחד יש את הקווים האדומים שלו, והדיון סביב סרבנות בישראל צריך לדון סביב השאלה הזו - האם הקווים האדומים באמת נעברו, ואז סרבנות היא המוצא המוסרי האחרון או שמדובר בלא יותר מהכנסת פוליטיקה אל תוך הצבא, ואז הסרבנות היא חטא נוראי? בדיון זה אבקש לא לדבר על הסרבנות כטקטיקה פוליטית (יעילה או לא יעילה), אלא כרעיון מוסרי. האם צה"ל הוא אכן גוף שהפך לבלתי חוקי בעליל ובגלל זה אסור להיות חלק ממנו או שגם כשהוא טועה, לצה"ל יש לגיטמציה כצבא-העם וכהכרח הגנתי במזרח התיכון? הדיון הוא מה שתעשו ממנו.
 

tali_le

New member
דברים יפים

אשמח אם תפתח בדעתך האישית קשה להגיב בצורה כל כך תאורטית והאמת שאשמח לפתוח לדיון (אפשר בשרשור חדש) את מה שכתבת על החובה המוסרית לסרב ולראות מה חושבים הכותבים כאן על עצם הרעיון הזה - מעבר לשאלה הפוליטית יותר של האם היום המצב הוא אכן כזה טלי
 

Alexco

New member
תגובה

ראשית ברצוני להודות לך על הודעה מנוסחת היטב. אני מקווה שיתפתח דיון מעניין ואני אגיב לכמה מהנקודות שהעלית. >> חובה מוסרית לציית לו, לאור העובדה שהוא נוצר מהסכמה החברתית ומתוך הכרעת הרוב << השאלה שחובה עלינו לשאול בקונטקסט של סרבנות כיבוש היא "איזה רוב?". החל ממלחמת ששת-הימים הפלסטינים הם נתיני השלטון הישראלי לכל דבר, ואף על פי כן הם נעדרי היכולת הבסיסית ביותר להשפיע עליו, כלומר זכות הבחירה הדמוקרטית. ישראל מנהלת שני משטרים בו זמנית: הראשון הוא המשטר שבתוך הקו הירוק, אשר אפשר להגדיר אותו כדמוקרטיה, לפחות במובן הפורמלי של המושג. אך המשטר השני, בגדה המערבית וברצועה, הוא משטר עריצות רודני אשר רומס את עקרונות הדמוקרטיה בצורה בוטה הרבה יותר מאשר משטר האפרטהייד אליו נוהגים להשוות את הכיבוש פעמים רבות. אף מטוס לא הטיל פצצות במשקל טון בלב שכונות המגורים של השחורים בדרום-אפריקה. על כן החוק המחייב אותי בתור נער צעיר להתגייס לארגון שהוא המוציא לפועל של הכיבוש הוא אינו חוק דמוקרטי, אלא חוק שהתקבל על ידי רוב של קבוצת עלית מסויימת, ש40% מנתיני מדינת ישראל, אליהם חוק זה נוגע יותר מכל, הודרו ממנה. >> או שמדובר בלא יותר מהכנסת פוליטיקה אל תוך הצבא, ואז הסרבנות היא חטא נוראי? << אני לא מבין מה גורם לך לחשוב שהצבא מהווה סביבה נייטרלית פוליטית. מה הצבא עושה מדי יום אם לא להוציא לפועל אג'נדה פוליטית לאומנית? החוק הישראלי מכיר בכך שגם במידה ואתה מבצע פקודות שהונחתו אלייך על ידי סמכויות גבוהות יותר בהיררכיה הצבאית אתה עדיין אחראי לחלוטין למעשייך, וחייב עליהם דין וחשבון. לפיכך ההחלטה להתגייס ולבצע את אשר נדרש ממך על ידי הצבא היא החלטה פוליטית לחלוטין, באותה מידה כמו ההחלטה להימנע מכך. כאשר אתה מחליט להרוס בית, או לשפץ את הדחפור שעומד להרוס בית, או לדווח כחייל מודיעין לנהג איזה בית יש להרוס אתה מחליט החלטה פוליטית, אתה אומר "כן". הרי לשם מה נעשים הדברים האלה? הצבא הוא לא צבא-הגנה במובן הצר של המילה. מופז כרמטכ"ל בפרוץ האינתיפאדה ניהל מדיניות שמטרתה לשבור את הפלסטינים על מנת שיסכימו לדרישת כניעה מצד השלטון הפוליטי בישראל. יעלון אחריו בראיונו הראשון בתפקיד הגדיר את מטרת הצבא במילים המפורסמות "צריבה תודעתית". מופז, דרך-אגב, כמעט מיד לאחר סיום תפקידו התמנה לשר ביטחון בממשלתו של האלוף במיל שרון לצד גנרלים נוספים, ומתפקד מאז בפועל כרב-רב-אלוף. אם יורשה לי לסכם, ההבדל היחיד בין המציית לבין המסרב הוא שהשני מודע לפוליטיות הטמונה באורח בלתי-נמנע בהחלטתו. >> או שגם כשהוא טועה, לצה"ל יש לגיטמציה כצבא-העם וכהכרח הגנתי במזרח התיכון << היותו של הצבא "צבא-העם", או אם יורשה לי לדייק, היותו של העם "עם-הצבא" מהווים דווקא שיקול לטובת ההחלטה לסרב ולא לטובת הציות. העובדה שהחברה הישראלית (מלבד הפלסטינים והחרדים המוקצים) מתגבשת סביב לצבא הופכת אותה לאחת מהחברות המיליטריסטיות ביותר בעולם. התרבות הישראלית הקלאסית נעה סביב הצבא, החינוך הישראלי ואמצעי התקשורת מקדשים את הצבא וערכיו, וכמו שהראיתי בנקודה הקודמת אליה התייחסתי החונטה הצבאית של הגנרלים מנהלת בפועל את המדינה, גם אם יש בחירות דמוקרטיות בין גנרל אחד למשנהו. רצוי שהחברה תתגבש סביב סולידריות אזרחית, ולא סביב גוף שהפונקציה שלו עבור החברה אמורה להיות אחרת לגמרי. אל עצם היותו של הצבא הכרח הגנתי כבר התייחסתי בהודעה אחרת. אני אינני פצפיסט ולא קורא תגר על הכורח בקיומו של ארגון שמטרתו להגן על בטחונם של תושבי מדינת ישראל מפני איומים זרים. אני בהחלט חושב שהצבא חורג מתפקיד זה והוא נכון להיום גוף שלטוני עריץ על מיליוני בני אדם שלרוע מזלם נולדו פלסטינים ולא יהודים, בצד הלא נכון של הקו הירוק. בארגון כזה אני לא מוכן לקחת חלק. >> האם צה"ל הוא אכן גוף שהפך לבלתי חוקי בעליל ובגלל זה אסור להיות חלק ממנו? << מי שיענה לשאלה זאת בשלילה יהא חייב להגיד מה הם הקריטריונים שהצבא צריך לעמוד בהם כדי שההחלטה לסרב תהיה ההחלטה הנכונה. ניהול חייהם של מיליוני בני אדם? הצבא מבצע זאת יום יום. ירי של מיליון ושלוש-מאות אלף כדורי רובה על אוכלוסייה אזרחית תוך מספר ימים? Been there, done that. הותרתם של אלפי ילדים מחוסרי קורת גג משום שלהוריהם לא היה רישיון בנייה, או עבור "חישוף"? נעשה וייעשה. אז היכן הגבול? הצבא כבר שלל מהפלסטינים כל זכות אדם אפשרית, כולל הזכות לחיים, ועבר על אמנות בינלאומיות רבות מספור, כולל על חלק ניכר מהסעיפים באמנת ג'נבה הרביעית המתייחסת להתנהלות בעת כיבוש. אני מניח שאתה מכיר את "בצלם" שמדווח בצורה שיטתית על הפרת זכויות אדם בשטחים מאז האינתיפאדה הראשונה ועד היום, כמו גם את "שוברים שתיקה" שמספרים לנו כל מה שהממסד הפוליטי-צבאי לא רוצה שנדע. אז היכן מעבירים את הגבול באמת, היכן? אני מאמין שבתקופות מוקדמות יותר בהיסטוריה של מדינת ישראל הציבור לא היה מרשה לדברים מסוג זה לקרות, אך הרגילו אותנו לאט לאט לעוד זוועה, ועוד פשע. כפי שהקו האדום של הכינרת ירד ככל שירד מפלס המים, אז כך הקו האדום של הבלתי-חוקיות בעליל יורד ככל שיורדת רמת המוסריות של החברה הישראלית, ועוד יוסיף לרדת.
 

sidharta

New member
אתה מדבר על שלילת זכויות אדם...

מה לגבי הזכות של כל אדם ואדם בישראל לנסוע בתחבורה ציבורית/לשבת בבית קפה/ להיות במקום ציבורי בכלל, מבלי שיצטרך לדאוג שמא גופו ישוסע לעשרות חתיכות מדממות כי אדם אחר החליט שבשם אללה והשחרור מהכיבוש לאותו אדם וכל 50 האנשים שנמצאים עמו באותו מקום אין זכות לחיות? מה לגבי עשרות אנשים שנשארו בחיים אחרי פיגוע, אך הם מעוותים, נכים ועורם מצולק אחרי שנשרף כליל בפיצוץ? מה לגבי אלמנות/ים? מה לגבי היתומים? אל תבין אותי לא נכון, אני חושבת שצה"ל צריך ללמד את חייליו המשרתים בשטחים כיצד לנהוג באוכלוסייה האזרחית הסובלת במחסומים. לא צריכים להיות מקרים של התעללות חיילים באזרחים חפים מפשע. אבל יש סיבה שהפלסטינאים נמצאים איפה שהם נמצאים. הסיבה היא ארגוני הטרור, אנשים מושחתים שאין להם ולטובת הפלסטינאים דבר וחצי דבר (לאיפה הלכו כל המליונים של עראפת ומקורביו? לא לטובת העם, זה בטוח). אותם ארגוני טרור נהנים ליצור את האשליה שהתנתקות שלנו משטחיהם (כביכול), תגרום לעם הפלסטיני לשקוט, ולהפסיק לרצוח בנו. למעשה הדבר שממנו מפחדים ביותר אותם ראשי ארגוני הטרור, הוא היום שבו תפסיק הלחימה בכיבוש. ברגע שלא יהיו יותר פיגועים, מנהיגים אלו יאבדו את כל העצמה שיש להם, כי דבר אחד ברור- לדאוג לרווחת העם שלהם, הם לא יודעים. אני לא חושבת שהסרבנות היא הפתרון. אני לא חושבת שהגישה החד צדדית של "צה"ל הוא לא מוסרי ופוגע בזכויות אדם", מבוססת על עובדות אמיתיות, כי אם על רעיונות מנותקים מהמציאות בה אנו חיים. יש מקום להבעת דעה דמוקרטית, יש מקום לפיקוח על צה"ל, אך לא במחיר של פגיעה במדינה, לא במחיר של הנצחת הזכות לטרור כמחאה לגיטימית.
 

MichelleS

New member
לא גישה חד צדדית

אני לא חושבת שלהגיד "צה"ל הוא לא מוסרי ופוגע בזכויות אדם" זוהי גישה חד צדדית- צה"ל אכן פוגע בזכויות אדם יומיום. אני לא טוענת שכל מי שמתגייס לצבא או פושע או משהו כזה, אחותי בצבא, יש לי חברים ששירתו, משרתים או ישרתו, ואני יודעת על בשרי עד כמה זה קשה להחליט לא להתגייס. כמו שאני רואה את זה, אי אפשר לשרת בשטחים ולהשאר הומני. אי אפשר להיות בתפקיד של חייל כובש, שולט, מבלי לההפך לאדם כזה, לפחות בזמן השירות. אני מסכימה איתך שגם לפלסטינים יש אחריות על המצב. פעילות הטרור היא דבר נוראי ומחריד. ארגוני הטרור והמנהיגים הפלסטינים באמת לא דואגים כלל לשלום העם, אלא בעיקר לעצמם. אני מניחה שאם הייתי פלסטינית, הייתי מרכזת את המאבק שלי לא בממשלת ישראל, אלא בממשלה הפלסטינית. אך מכיוון שאני ישראלית, יש לי אחריות קודם כל על מה שנעשה בשמי. אי אפשר לשרת בשטחים הכבושים מבלי לבצע פקודות בלתי חוקיות בעליל, כי הכיבוש עצמו הוא כזה. גם תפקידים שלא כרוכים בשירות בשטחים משרתים בצורה כזו או אחרת את הכיבוש. מלבד הנושא של הכיבוש, אני לא מוכנה להיות חלק מצה"ל גם מסיבות אישיות יותר, שאם תרצי/ה אני אשמח לפרט אותן.
 

sidharta

New member
קודם כל....

"אי אפשר לשרת בשטחים הכבושים מבלי לבצע פקודות בלתי חוקיות בעליל, כי הכיבוש עצמו הוא כזה" אינני מסכימה איתך שהשירות בשטחים הוא בלתי חוקי בעליל. לצערינו הסיבה שאנחנו צריכים להיות שם היא כדי למנוע מהפלסטינים לארגן פיגועים בקלות. מה לעשות, יש שם הברחות עצומות של נשק דרך מצריים (שמעת על המנהרות), ופועלים שם מהנדסי רציחות למיניהם, שכדי לעצור אותם, חייבים להכנס לשם ולהרוג אותם. מבחינתי הרג של 7 פלסטינאים חפים מפשע ביחד עם המבוקש, היא מוצדקת מהבחינה הפשוטה, שאותו מבוקש אחראי לרצח של עשרות בני אדם, וימשיך להיות אחראי לרצח עשרות נוספות אם לא יעצר. כמובן אם ניתן למנוע פגיעה בחפים מפשע- ואולי צה"ל לא משקיע בכך מספיק מחשבה-זה עדיף בהחלט. מעבר לכך שאני לא מסכימה עם כך ש"הכיבוש" הוא בלתי חוקי בעליל. אם כך, אז כל המדינה כבושה, ועל כולנו, כולל אלו שגרים בתחומי המרכז (את, אולי?), להתפנות לאלתר. אני לא רואה הבדל משמעותי בין התנחלות בעזה לבין קיבוץ של השומר הצעיר בצפון שהוקם על חורבות כפר ערבי. ה"כיבוש" הוא תוצאה של מלחמה, מלחמה אותה לא אנחנו יזמנו, וכיבוש שטחים הם חלק אינטגרלי ממלחמה. אין סיבה שנצא מאותם שטחים, אלא אם כן נוכל לדעת בוודאות שעם היציאה משטחים אלו, יובטח לנו שלום אמיתי ותמידי מצד הפלסטינאים. ביטחון שאינו קיים במציאות. הסיבה שבגללה אני מצדדת בפינוי התנחלויות עזה, היא לא הומנית אלא בטחונית-כלכלית. ההתנחלויות הללו לא מספיק חשובות כדי לפצות על העלות בדמים ובכסף שהן גורמות לנו. אבל- אני לא חושבת שיש אפשרות שצה"ל ייצא לגמרי מהשטחים, ושנוכל למנוע פיגועים בו זמנית. היכולת שלנו להגן על עצמינו היא סיבה מספיק טובה כדי להשאר שם. ברגע שיקום מנהיג פלסטיני (לא עם עבר של טרור ורצח! על אלו אי אפשר לסמוך), וידאג לרווחת העם הפלסטיני, ויוכל לשלוט על ארגוני הטרור השונים (ומכאן חשוב שהוא לא יהיה שייך לאחד מהם, כי אז הוא לא יוכל להשתלט על הארגונים האחרים, בגלל תאוות השלטון שלהם וקנאתם)
 

sidharta

New member
את יודעת מה- שצה"ל ייצא משם-

ושרצועת עזה תוכרז כמדינה פלסטינית. ברגע ש"פלסטין" היא מדינה עצמאית, כל פגיעה שלה בנו תהווה הכרזת מלחמה. לא עוד התדמית השקרית של "דויד מול גוליית", אלא שני צבאות שנלחמים זה בזה. אף אחד לא יוכל עוד לאמר שאנחנו פוגעים בזכויות אדם- כי האחריות על העוני של הפלסטינים תהיה אך ורק על מנהיגיהם. אנחנו לא חייבים לדאוג לפרנסתם, לא לבתי חולים, לא לרווחה לא לכלום. אולי אז כשיהיה פיגוע, נוכל לטעון שזוהי פעולה *צבאית* בשטחי ישראל, ונוכל פשוט להפציץ את עזה מלמעלה בלי נקיפות מצפון. "נחמד", לא ??? העניין הוא שאין ממש הבדל משמעותי בין המצב כיום למצב של עזה כמדינה פלסטינית. גם כיום הפיגועים אינם "מחאה" או "הפגנה", אלא פעולה צבאית, של צבאות גרילה כנגד צבא מאורגן.
 

Alagar

New member
../images/Emo63.gifיתחיל הדיון

אשתדל לענות באופן דיאלקטי לכל טיעונך, ואם אתה מרגיש שלא עניתי, השתדל לומר לי השאלה שחובה עלינו לשאול בקונטקסט של סרבנות כיבוש היא "איזה רוב?". החל ממלחמת ששת-הימים הפלסטינים הם נתיני השלטון הישראלי לכל דבר, ואף על פי כן הם נעדרי היכולת הבסיסית ביותר להשפיע עליו, כלומר זכות הבחירה הדמוקרטית. ישראל מנהלת שני משטרים בו זמנית: הראשון הוא המשטר שבתוך הקו הירוק, אשר אפשר להגדיר אותו כדמוקרטיה, לפחות במובן הפורמלי של המושג. אך המשטר השני, בגדה המערבית וברצועה, הוא משטר עריצות רודני אשר רומס את עקרונות הדמוקרטיה בצורה בוטה הרבה יותר מאשר משטר האפרטהייד אליו נוהגים להשוות את הכיבוש פעמים רבות. אף מטוס לא הטיל פצצות במשקל טון בלב שכונות המגורים של השחורים בדרום-אפריקה. על כן החוק המחייב אותי בתור נער צעיר להתגייס לארגון שהוא המוציא לפועל של הכיבוש הוא אינו חוק דמוקרטי, אלא חוק שהתקבל על ידי רוב של קבוצת עלית מסויימת, ש40% מנתיני מדינת ישראל, אליהם חוק זה נוגע יותר מכל, הודרו ממנה דבר ראשון, יש צדק בדבריך. ישראל אכן מנהלת שני משטרים, אחד מהם דמוקרטי והשני לא. אך התמונה היא קצת יותר מורכבת, לאור העובדה שישראל נתונה בסכנה ממשית, אשר המשטר הרודני מסייע להתגונן ממנה. דמוקרטיה היא אכן עקרון שצריך להנחות כל חברה ששואפת להתקדמות, אך כאשר חברה נתונה באיום קרדינלי (אני לא צריך להזכיר את חודש מרץ שקדם למבצע "חומת מגן") גם התשובה לשאלה "מה מוסרי?" צריכה לקחת זאת בחשבון. ישראל ניסתה, ולא מספיק, להעביר את השליטה על הפלשתינים אל הפלשתינים ולא נתקלה באותה תגובה. כמו שאמרתי, המציאות כאן היא מורכבת. יש לזכור שישראל העניקה אוטונומיה לפלשתינים שהייתה אמורה להיות מדינה-שבדרך. בפועל, אוטונומיה זו התנהלה באופן גרוע יותר מהמנהל האזרחי. האם הדבר אומר שישראל צריכה להמשיך ולשלוט על הפלשתינים? לא. זה כן אומר שמעבר שלטוני משלטון-כיבוש לשלטון עצמי אינו יכול להיעשות בהינף יד כמו קסם, ולצפות מאיתנו להסתכן במספר חללים רב מאוד במעבר כזה זוהי ציפייה מוגזמת. כאשר אדם נתון באיום, הוא רשאי להגן על עצמו גם אם הוא עושה זאת באופן מטומטם למדי. כאשר מדינה נתונה באיום, חובתה להגן על אזרחיה. גם במחיר פגיעה בדמותה המוסרית. אני לא מבין מה גורם לך לחשוב שהצבא מהווה סביבה נייטרלית פוליטית. מה הצבא עושה מדי יום אם לא להוציא לפועל אג'נדה פוליטית לאומנית? החוק הישראלי מכיר בכך שגם במידה ואתה מבצע פקודות שהונחתו אלייך על ידי סמכויות גבוהות יותר בהיררכיה הצבאית אתה עדיין אחראי לחלוטין למעשייך, וחייב עליהם דין וחשבון. לפיכך ההחלטה להתגייס ולבצע את אשר נדרש ממך על ידי הצבא היא החלטה פוליטית לחלוטין, באותה מידה כמו ההחלטה להימנע מכך. כאשר אתה מחליט להרוס בית, או לשפץ את הדחפור שעומד להרוס בית, או לדווח כחייל מודיעין לנהג איזה בית יש להרוס אתה מחליט החלטה פוליטית, אתה אומר "כן". הרי לשם מה נעשים הדברים האלה? הצבא הוא לא צבא-הגנה במובן הצר של המילה. מופז כרמטכ"ל בפרוץ האינתיפאדה ניהל מדיניות שמטרתה לשבור את הפלסטינים על מנת שיסכימו לדרישת כניעה מצד השלטון הפוליטי בישראל. יעלון אחריו בראיונו הראשון בתפקיד הגדיר את מטרת הצבא במילים המפורסמות "צריבה תודעתית". מופז, דרך-אגב, כמעט מיד לאחר סיום תפקידו התמנה לשר ביטחון בממשלתו של האלוף במיל שרון לצד גנרלים נוספים, ומתפקד מאז בפועל כרב-רב-אלוף. אם יורשה לי לסכם, ההבדל היחיד בין המציית לבין המסרב הוא שהשני מודע לפוליטיות הטמונה באורח בלתי-נמנע בהחלטתו. כל החלטה שהצבא מבצע היא פוליטית, אך הצבא אינו מחליט לבדו, גם אם יש לו רמטכ"ל שאוהב להתראיין. מהות ההפרדה בין הדרג המבצע לדרג המחליט היא למנוע אנרכיה. ברשות, לדוגמה, לכל גוף פוליטי יש מיליציה משלו. למי יותר כל להחליט ולבצע פעולה מדינית כלשהי, לנו או לפלשתינים? ממשלות ישראל גם הגבילו את הצבא כאשר ראו זאת לנכון. ברמת המאקרו, צה"ל אינו מחליט דבר. ברמת המיקרו, כן, אבל זה מאילוצים הכרחיים - לא כל מג"ד יכול להתקשר לכנסת ולשאול איזה בית להשאיר במקום ואיזה לא. אתה טוען שצה"ל מבצע פעולות פוליטיות, ואתה צודק - אך לא מצאתי את טענתך רלוונטית. ההחלטה על הפעולות באה מלמעלה. ההחלטה הפוליטית של התגייסות לצבא היא שונה, שכן הצבא מייצג את המדינה ולא את הממשלה - אינך נשבע אמונים לשרון, אלא למדינת ישראל. אינך נדרש למלא פקודות כי מר יעלון נתן אותן, אלא כי הרמטכ"ל נתן אותן, וכו'. אתה אומר כן למדינה, ולא לגוף הצבאי. לגיטימי לומר "לא למדינה", אבל לא נראה לי שזו כוונתך. המסרב אינו מודע לפוליטיות יורת מהמציית. הוא פשוט מנסה להרחיב אותה מגבולות המדים האזרחיים אל גבולות הצבא.
 

Alagar

New member
המשך הודעתי:

היותו של הצבא "צבא-העם", או אם יורשה לי לדייק, היותו של העם "עם-הצבא" מהווים דווקא שיקול לטובת ההחלטה לסרב ולא לטובת הציות. העובדה שהחברה הישראלית (מלבד הפלסטינים והחרדים המוקצים) מתגבשת סביב לצבא הופכת אותה לאחת מהחברות המיליטריסטיות ביותר בעולם. התרבות הישראלית הקלאסית נעה סביב הצבא, החינוך הישראלי ואמצעי התקשורת מקדשים את הצבא וערכיו, וכמו שהראיתי בנקודה הקודמת אליה התייחסתי החונטה הצבאית של הגנרלים מנהלת בפועל את המדינה, גם אם יש בחירות דמוקרטיות בין גנרל אחד למשנהו. רצוי שהחברה תתגבש סביב סולידריות אזרחית, ולא סביב גוף שהפונקציה שלו עבור החברה אמורה להיות אחרת לגמרי. אל עצם היותו של הצבא הכרח הגנתי כבר התייחסתי בהודעה אחרת. אני אינני פצפיסט ולא קורא תגר על הכורח בקיומו של ארגון שמטרתו להגן על בטחונם של תושבי מדינת ישראל מפני איומים זרים. אני בהחלט חושב שהצבא חורג מתפקיד זה והוא נכון להיום גוף שלטוני עריץ על מיליוני בני אדם שלרוע מזלם נולדו פלסטינים ולא יהודים, בצד הלא נכון של הקו הירוק. בארגון כזה אני לא מוכן לקחת חלק. אופיה המיליטריסטי של ישראל יותר נכפה עליה מהתנאים בשטח מאשר עוצב מבפנים. חברה אשר נתונה באיום אכן מפתחת הרגלים צבאיים. דווקא סגידה לצבא אין כאן זה כ20-30 שנה, מאז החל צה"ל לאבד את גדולתו. אני מסתכל על הכותרות הראשיות של העיתונים של אתמול ורואה ביקורת רצינית על הצבא, אני מסתכל היום על המאמרים ורואה ביקורת - עבר זמן רב מאז שצה"ל היה פרה קדושה, והעובדה שהתקשורת דנה בפומבי בנושאים שהעלינו כאן מוכיחה זאת. איני רואה מדוע להלין כה רבות על כך שגנרלים נמצאים במקומות העליונים בקבלת ההחלטות. האתגרים המרכזיים של ישראל קשורים במדיניות חוץ וביטחון, וכאשר הציבור מאוים - הוא ירצה לבחור שאלה שנתפסים כמומחים לתחום זה. כמו שביילין הועדף על פני רן כהן משום שהוא נתפס כאיש מוצלח בעשייה מדינית, אדם שנתפס כמוצלח בשמירה על ביטחון ישראל צפוי להצליח יותר מאדם שלו. אני דווקא מתעצבן יותר מגנרלים שעושים שטויות במגזר העסקי, שבינו לבין ניהול צבא יש מרחק עצום בהרבה. מי שיענה לשאלה זאת בשלילה יהא חייב להגיד מה הם הקריטריונים שהצבא צריך לעמוד בהם כדי שההחלטה לסרב תהיה ההחלטה הנכונה. ניהול חייהם של מיליוני בני אדם? הצבא מבצע זאת יום יום. ירי של מיליון ושלוש-מאות אלף כדורי רובה על אוכלוסייה אזרחית תוך מספר ימים? Been there, done that. הותרתם של אלפי ילדים מחוסרי קורת גג משום שלהוריהם לא היה רישיון בנייה, או עבור "חישוף"? נעשה וייעשה. אז היכן הגבול? הצבא פעל באופן לא פורפורציונאלי לאיומים שעמדו בפניו, אבל להציג רק את פעולתו בלא להזכיר את המצב שעומד מולו יהיה לחטוא לאמת. היחס בין נפגעים חמושים ללא-חמושים בקרב הפלשתינים הוא הרבה יותר גדול מזה הישראלי (דהיינו, אחוז גדול יותר של נפגעים היה חמוש). על השאלות של ניהול חיי אדם עלינו לפנות לממשלה ולא לצבא. פעולות ברמת המיקרו של הריגת אנשים חפים מפשע לרוב נעשו תוך החלטה ברמה המקומית, שכן במציאות של לוחמת גרילה אין אפשרות לוודא כל דבר עם הבכיר יותר בהיררכיה. עתה אפנה טיעון משלי: העובדה שאנשים בעלי תודעה מוסרית מעדיפים שלא להתגייס לצבא מחלישה אותו הרבה יותר מהחלטות לא-מוסריות של הממשלה. נהלים לא מוסריים בצבא (כגון "נוהל שכן") נעצרו רק לאחר שהם יצאו החוצה אל הציבור, אל דיון פתוח. גם מקרים של ביצוע פקודות בלתי-חוקיות בעליל הועברו למשפט רק כאשר לוחמים שברו שתיקה. מי שמתגייס הוא זה שהופך את הצבא ליותר מוסרי, שכן הוא בעצמו מקבל את הכח והיכולת להשפיע במקום בו הוא ישרת. הוא החייל שיעיד באמת על הנעשה במחסום או במרכז עיר פלשתינית. מעבר לכך, מי תרם יותר לשיח הציבורי על מוסר בעת לחימה - "שוברים שתיקה", שהם קבוצה של חיילים שלא סירבו ולא שתקו, או "יש גבול"? נראה לי שהראשונים. הגבול שלי קיים פעמיים. פעם אחת בשטח, ברגע בו יתנו לי פקודה שבינה לבין הגנה אין דבר במשותף, אסרב לה - במסגרת חובתי כחייל. ופעם שניה ביום בו יוחלט על השמדה או טרנספר-בכח של חפים מפשע, אסרב - במסגרת חובתי כאדם.
 
למעלה