על החובה המוסרית
ברכות לרגל פתיחת הפורום. אני חושב ששאלת הסרבנות ראויה לדיון מלא ומעמיק יותר מזה שנראה היום בשיח הציבורי, ואשתדל לפתוח כאן זווית מסוימת של הסתכלות על הנושא. לפני שמדברים על הרעיון של סרבנות, צריך להבין את הרעיון של התגייסות. מעבר להגדרה של הגיוס בחוק, צריך להבין את העקרון מאחוריו. אלכס ציין קודם, בתבונה רבה, את האימפרטיף קטגורי של קאנט כמניע של ההחלטה הזו. כלומר, אנחנו צריכים לשקול את הרעיון שהפעולה שלנו תיעשה לחוק כללי. שכל אדם אחר שנתקל באותה סיטואציה, יבצע את אותה פעולה כמונו. היא הנותנת לגיוס. לאור העובדה שישראל היא מדינה במצור במשך כל קיומה(דיון היסטורי לגבי מי אשם ואיך אשם אמור להיפתח בקרוב, אז בואו לא נכניס את זה לכאן), ושהיא זקוקה, גם במצבה הנוכחי, להתגונן - יש בה חובת גיוס כללי. המניע של החובה הזו הוא הידיעה שבלא צבא, קיומה של המדינה מוטל בסכנה ממשית. לאור העובדה שלא ניתן לנהל מערך לוחם באופן דמוקרטי לחלוטין, הצבא מושתת באופן היררכי. על כן, אנו מוותרים על היכולת שלנו להחליט בנוגע לפעולות, מוסרים את השיפוט לאדם אחר, וממלאים את הוראותיו. אין זה אומר שאנו מוותרים על חופש המחשבה, שכן גם הצבא דורש אותה - לפקודה בלתי-חוקית בעליל לא רק שמותר לסרב, אלא גם חובה לסרב, וחיילים שביצעו פקודה בלתי חוקית בעליל נתונים למשפט פלילי. אין זה נעים להתגייס (הבנתי שגם על כך ייפתח דיון בקרוב), והשאלה היא מה נח יותר אינה לעניין דיון זה. לאור העובדה שהחוק אינו חוק רודני (הוא מגובש על ידי נציגי העם, ותוך תמיכה גבוהה), אני אניח שאין מחלוקת על מקור החוק. לפיכך, זוהי חובה מוסרית לציית לו, לאור העובדה שהוא נוצר מהסכמה החברתית ומתוך הכרעת הרוב. מצד שני, ישנם מקרים בהם המערכת הנותנת את החוק מחוקקת הרבה חוקים לא מוסריים באופן דראסטי, ולכן חובה לא רק לסרב לפקודות בלתי חוקיות-בעליל, אלא לסרב באופן לכללי להתגייס. וזאת משום שעצם פעולת ההשתייכות לצבא הפכה לפקודה בלתי חוקית בעליל. לכל אחד יש את הקווים האדומים שלו, והדיון סביב סרבנות בישראל צריך לדון סביב השאלה הזו - האם הקווים האדומים באמת נעברו, ואז סרבנות היא המוצא המוסרי האחרון או שמדובר בלא יותר מהכנסת פוליטיקה אל תוך הצבא, ואז הסרבנות היא חטא נוראי? בדיון זה אבקש לא לדבר על הסרבנות כטקטיקה פוליטית (יעילה או לא יעילה), אלא כרעיון מוסרי. האם צה"ל הוא אכן גוף שהפך לבלתי חוקי בעליל ובגלל זה אסור להיות חלק ממנו או שגם כשהוא טועה, לצה"ל יש לגיטמציה כצבא-העם וכהכרח הגנתי במזרח התיכון? הדיון הוא מה שתעשו ממנו.
ברכות לרגל פתיחת הפורום. אני חושב ששאלת הסרבנות ראויה לדיון מלא ומעמיק יותר מזה שנראה היום בשיח הציבורי, ואשתדל לפתוח כאן זווית מסוימת של הסתכלות על הנושא. לפני שמדברים על הרעיון של סרבנות, צריך להבין את הרעיון של התגייסות. מעבר להגדרה של הגיוס בחוק, צריך להבין את העקרון מאחוריו. אלכס ציין קודם, בתבונה רבה, את האימפרטיף קטגורי של קאנט כמניע של ההחלטה הזו. כלומר, אנחנו צריכים לשקול את הרעיון שהפעולה שלנו תיעשה לחוק כללי. שכל אדם אחר שנתקל באותה סיטואציה, יבצע את אותה פעולה כמונו. היא הנותנת לגיוס. לאור העובדה שישראל היא מדינה במצור במשך כל קיומה(דיון היסטורי לגבי מי אשם ואיך אשם אמור להיפתח בקרוב, אז בואו לא נכניס את זה לכאן), ושהיא זקוקה, גם במצבה הנוכחי, להתגונן - יש בה חובת גיוס כללי. המניע של החובה הזו הוא הידיעה שבלא צבא, קיומה של המדינה מוטל בסכנה ממשית. לאור העובדה שלא ניתן לנהל מערך לוחם באופן דמוקרטי לחלוטין, הצבא מושתת באופן היררכי. על כן, אנו מוותרים על היכולת שלנו להחליט בנוגע לפעולות, מוסרים את השיפוט לאדם אחר, וממלאים את הוראותיו. אין זה אומר שאנו מוותרים על חופש המחשבה, שכן גם הצבא דורש אותה - לפקודה בלתי-חוקית בעליל לא רק שמותר לסרב, אלא גם חובה לסרב, וחיילים שביצעו פקודה בלתי חוקית בעליל נתונים למשפט פלילי. אין זה נעים להתגייס (הבנתי שגם על כך ייפתח דיון בקרוב), והשאלה היא מה נח יותר אינה לעניין דיון זה. לאור העובדה שהחוק אינו חוק רודני (הוא מגובש על ידי נציגי העם, ותוך תמיכה גבוהה), אני אניח שאין מחלוקת על מקור החוק. לפיכך, זוהי חובה מוסרית לציית לו, לאור העובדה שהוא נוצר מהסכמה החברתית ומתוך הכרעת הרוב. מצד שני, ישנם מקרים בהם המערכת הנותנת את החוק מחוקקת הרבה חוקים לא מוסריים באופן דראסטי, ולכן חובה לא רק לסרב לפקודות בלתי חוקיות-בעליל, אלא לסרב באופן לכללי להתגייס. וזאת משום שעצם פעולת ההשתייכות לצבא הפכה לפקודה בלתי חוקית בעליל. לכל אחד יש את הקווים האדומים שלו, והדיון סביב סרבנות בישראל צריך לדון סביב השאלה הזו - האם הקווים האדומים באמת נעברו, ואז סרבנות היא המוצא המוסרי האחרון או שמדובר בלא יותר מהכנסת פוליטיקה אל תוך הצבא, ואז הסרבנות היא חטא נוראי? בדיון זה אבקש לא לדבר על הסרבנות כטקטיקה פוליטית (יעילה או לא יעילה), אלא כרעיון מוסרי. האם צה"ל הוא אכן גוף שהפך לבלתי חוקי בעליל ובגלל זה אסור להיות חלק ממנו או שגם כשהוא טועה, לצה"ל יש לגיטמציה כצבא-העם וכהכרח הגנתי במזרח התיכון? הדיון הוא מה שתעשו ממנו.