יאיר ovzap
New member
על היום שאחרי עיראק
אני אולי צריך להתנצל בפני חלק מהגולשים על העיסוק הלאומני שלי בישראל, אבל אני אשמח לקבל דעות לגבי שאלה שאני מנסה לברר - מתוך השלמה עם העובדה שכנראה תהיה מלחמה אמריקאית בעיראק, ושהיא תסתיים, כפי שהממשל האמריקאי מצהיר, בכיבוש ממושך של עיראק (כבר עכשיו מדובר על כמה שנים). אני גם מניח שישראל תוסיף להתקיים לאחר המערכה הנוכחית בעיראק. לאור הדברים האלה, אני מנסה להגיע להערכת מצב של ההשפעות של המלחמה על ישראל בטווח הבינוני והארוך. (1) זו לא הפעם הראשונה שארה"ב (או ארגונים שיש לה השפעה רבה עליהם) מתקיפה בעלת-ברית שלה מן העבר. מילושביץ' והימין הסרבי ביוגוסלביה היו בעלי-ברית של ארה"ב בתקופת המלחמה בקומוניזם, ממשל סדאם חוסיין זכה לתמיכה ולעידוד של ארה"ב במלחמת איראן-עיראק (כולל בתקופה שישראל הפציצה את הכור), הטאליבאן היו בעצם פיתוח אמריקני נגד ההנהגה המקומית הפרו-סבייטית. האם ייתכן שבטווח של עשר או עשרים שנה ארה"ב תפציץ גם את ישראל? אפשר כמובן שהפניית העורף הזאת נובעת מכך שבעלות הברית באמת יצאו מכלל שליטה: סדאם ב- 1990, הטאליבאן ב- 1994 או ב- 1996 וכו'. אבל קשה גם שלא להתייחס לכך שהיו תמיד בעיות עם כל בעלות הברית האלה, ושארה"ב תמיד החליטה באיזשהו שלב להפסיק "להעלים עין" מן הבעיות האלה. לכן, אם הרבה מאוד מדינות "בעייתיות" שארה"ב התעלמה מהן או שיתפה אתן פעולה יכולות (וגם אמורות, לפי תוכנית "ציר הרשע") להפוך למטרה, האם גם ישראל היא מדינה "בעייתית" כזאת? (עם או בלי מרכאות) (2) לפחות הימין בישראל יודע שמשבר חמור בין ארה"ב לישראל אינו דבר מופרך: בתקופת שמיר, כשארה"ב איימה על ישראל באי-מתן ערבויות, תיאר זאת אחד הפוליטיקאים של הליכוד באמצעות הביטוי האומלל של אבא אבן ז"ל של "חזרה לגבולות אושוויץ". גם לפני פחות משנה וחצי, כאשר ארה"ב עדיין גיבשה את התגובה שלה להתקפת ה- 11 בספטמבר, והיה חשש ישראלי שארה"ב תפנה עורף לישראל או תלחץ עליה להגיע להסכם עם ערפאת כדי להשיג תמיכה אירופית למלחמה ב"ציר הרשע", תיאר זאת ראש הממשלה דאז, אריאל שרון, באמצעות הדימוי של חוסר התמיכה העולמית בצ'כוסלובקיה בזמן הכיבוש הגרמני בחבל הסודטים. "נאום צ'כוסלובקיה" הצליח אולי להחזיר את ישראל לצד של "הטובים" לפי תפיסת העולם האמריקאית, השאלה היא כמה זמן זה יימשך. האם לא סביר להניח כי באיזשהו שלב ארה"ב תצטרך לרצות את אירופה ואת מדינות ערב? בל נשכח שארה"ב מתכננת להפוך את מדינות ערב לידידותיות - אפגניסטאן כבל לא טאליבאנית ולא עוינת, בעיראק גם יהיה בקרוב משטר פרו-אמריקאי, וככל שיהיו עוד יעדים למלחמה הקשרים עם מדינות ערב הידידותיות רק יתהדקו, וישראל לא תהיה עוד בעמדה מיוחסת או בלעדית מבחינת ארה"ב. למי שמחפש את הלחץ החיצוני שידחוף את ישראל לחזור לתהליך השלום, זה יכול להיות דבר חיובי - ללא ספק הלחץ להסדר ולאי-אלימות יגבר, ואפשר שפתרון כלשהו ייכפה על ישראל. אבל יכול להיות גם שארה"ב פתאום "תגלה" כל מיני פשעי מלחמה שלא שמענו עליהם, הפרות הסכמים, סירוב ישראלי לחתום על הסכם אי-ההפצה של נשק גרעיני וכו', ושזו תהיה עילה מבחינתה לראות בישראל גורם עוין. לא בכדי חששו דווקא בימין הישראלי מהפצצת נאט"ו נגד מילושביץ' ביוגוסלביה - רבים מהם חשו כי ישראל בהחלט יכולה להיות המטרה הבאה (אם כי יש לציין שזה היה לפני ה- 11 בספטמבר, ולפני "נאום צ'כוסלובקיה" שהשיג לישראל תמיכה אמריקאית ללא סייגים, לפחות לעת עתה). (3) אחד השיקולים, המתייחסים בציניות לאינטרסים ולמדיניות של ארה"ב, הוא שארה"ב לא תפציץ את ישראל משום שלישראל אין נפט. זהו ללא ספק עיוות גמור: גם ביוגוסלביה אין נפט, וגם לא בארץ הטאליבאן. אבל, על פי אותו קו ציני, אם כדי להשיג נפט מעיראק ידידותית, מערב סעודית ידידותית וכו', ארה"ב תצטרך להצביע על הסתייגות מישראל ואף להגיע איתה לסכסוך, מדוע שהיא לא תעשה זאת? (4) שאלת הרגשות והסנטימטים: היום אנו מניחים שלארצות ערב יש סנטימנטים אנטי-ישראליים ושלארה"ב יש סנטימנטים פרו-ישראליים. האם סביר להניח שרגשות האיבה לישראל ייעלמו בארצות ערב שארה"ב תשתלט עליהן? יכול להיות שכן, אבל גם יכול להיות שלא. אותו דבר קורה עם רגשות החיבה של רבים בארה"ב לישראל - הם עשויים להשתנות, אך עשויים גם לא להשתנות. האם זו תהיה המלחמה - איזה רגש חזק יותר? על פי מה שמוכר לנו בהיסטוריה, כל כיבוש מתקיים באחת משתי הדרכים הבאות: סכסוך גלוי (ישראל-פלסטין) או שיתוף פעולה והתקרבות הדדית (צרפת-לבנון). היות שארה"ב חותרת באופן מוצהר להתקרבות ולשיתוף פעולה עם עיראק, וכבר עכשיו היא מסייעת לשיקומה של אפגאניסטאן - סביר יותר שניווכח בהתקרבות אמריקאית-ערבית, והשאלה היא איפה ישראל בתוך הסיפור הזה. (5) נקודה אחרונה - ברור שהרבה תלוי במה שיקרה בישראל בשנים האלה. ייתכן שגם ישראל תגיע למצב דומה של שלום וקירבה למדינות ערב (אולי באותה שיטה: "סילוק" ערפאת ויצירת הנהגה ידידותית), ואז לא יהיה כל חיכוך - גם ישראל וגם ארה"ב יהפכו לאוהבי ערבים, וגם הערבים יהפכו לאוהבי ישראל וארה"ב. השאלה היא כמה אפשר לסמוך על הצלחתה של התפתחות כזאת, האם אין כאן איזה חלק חסר או דפוק שעלול לגרום להתרסקות? מצטער על האורך. אשמח לקבל עוד שיקולים או בעיות בשיקולים שהעליתי. יאיר נ.ב. - פרסמתי את המאמר הזה בשלושה פורומים נוספים מתוך תקווה לקבל תשובות מקהלים שונים. מתנצל על הכפילות.
אני אולי צריך להתנצל בפני חלק מהגולשים על העיסוק הלאומני שלי בישראל, אבל אני אשמח לקבל דעות לגבי שאלה שאני מנסה לברר - מתוך השלמה עם העובדה שכנראה תהיה מלחמה אמריקאית בעיראק, ושהיא תסתיים, כפי שהממשל האמריקאי מצהיר, בכיבוש ממושך של עיראק (כבר עכשיו מדובר על כמה שנים). אני גם מניח שישראל תוסיף להתקיים לאחר המערכה הנוכחית בעיראק. לאור הדברים האלה, אני מנסה להגיע להערכת מצב של ההשפעות של המלחמה על ישראל בטווח הבינוני והארוך. (1) זו לא הפעם הראשונה שארה"ב (או ארגונים שיש לה השפעה רבה עליהם) מתקיפה בעלת-ברית שלה מן העבר. מילושביץ' והימין הסרבי ביוגוסלביה היו בעלי-ברית של ארה"ב בתקופת המלחמה בקומוניזם, ממשל סדאם חוסיין זכה לתמיכה ולעידוד של ארה"ב במלחמת איראן-עיראק (כולל בתקופה שישראל הפציצה את הכור), הטאליבאן היו בעצם פיתוח אמריקני נגד ההנהגה המקומית הפרו-סבייטית. האם ייתכן שבטווח של עשר או עשרים שנה ארה"ב תפציץ גם את ישראל? אפשר כמובן שהפניית העורף הזאת נובעת מכך שבעלות הברית באמת יצאו מכלל שליטה: סדאם ב- 1990, הטאליבאן ב- 1994 או ב- 1996 וכו'. אבל קשה גם שלא להתייחס לכך שהיו תמיד בעיות עם כל בעלות הברית האלה, ושארה"ב תמיד החליטה באיזשהו שלב להפסיק "להעלים עין" מן הבעיות האלה. לכן, אם הרבה מאוד מדינות "בעייתיות" שארה"ב התעלמה מהן או שיתפה אתן פעולה יכולות (וגם אמורות, לפי תוכנית "ציר הרשע") להפוך למטרה, האם גם ישראל היא מדינה "בעייתית" כזאת? (עם או בלי מרכאות) (2) לפחות הימין בישראל יודע שמשבר חמור בין ארה"ב לישראל אינו דבר מופרך: בתקופת שמיר, כשארה"ב איימה על ישראל באי-מתן ערבויות, תיאר זאת אחד הפוליטיקאים של הליכוד באמצעות הביטוי האומלל של אבא אבן ז"ל של "חזרה לגבולות אושוויץ". גם לפני פחות משנה וחצי, כאשר ארה"ב עדיין גיבשה את התגובה שלה להתקפת ה- 11 בספטמבר, והיה חשש ישראלי שארה"ב תפנה עורף לישראל או תלחץ עליה להגיע להסכם עם ערפאת כדי להשיג תמיכה אירופית למלחמה ב"ציר הרשע", תיאר זאת ראש הממשלה דאז, אריאל שרון, באמצעות הדימוי של חוסר התמיכה העולמית בצ'כוסלובקיה בזמן הכיבוש הגרמני בחבל הסודטים. "נאום צ'כוסלובקיה" הצליח אולי להחזיר את ישראל לצד של "הטובים" לפי תפיסת העולם האמריקאית, השאלה היא כמה זמן זה יימשך. האם לא סביר להניח כי באיזשהו שלב ארה"ב תצטרך לרצות את אירופה ואת מדינות ערב? בל נשכח שארה"ב מתכננת להפוך את מדינות ערב לידידותיות - אפגניסטאן כבל לא טאליבאנית ולא עוינת, בעיראק גם יהיה בקרוב משטר פרו-אמריקאי, וככל שיהיו עוד יעדים למלחמה הקשרים עם מדינות ערב הידידותיות רק יתהדקו, וישראל לא תהיה עוד בעמדה מיוחסת או בלעדית מבחינת ארה"ב. למי שמחפש את הלחץ החיצוני שידחוף את ישראל לחזור לתהליך השלום, זה יכול להיות דבר חיובי - ללא ספק הלחץ להסדר ולאי-אלימות יגבר, ואפשר שפתרון כלשהו ייכפה על ישראל. אבל יכול להיות גם שארה"ב פתאום "תגלה" כל מיני פשעי מלחמה שלא שמענו עליהם, הפרות הסכמים, סירוב ישראלי לחתום על הסכם אי-ההפצה של נשק גרעיני וכו', ושזו תהיה עילה מבחינתה לראות בישראל גורם עוין. לא בכדי חששו דווקא בימין הישראלי מהפצצת נאט"ו נגד מילושביץ' ביוגוסלביה - רבים מהם חשו כי ישראל בהחלט יכולה להיות המטרה הבאה (אם כי יש לציין שזה היה לפני ה- 11 בספטמבר, ולפני "נאום צ'כוסלובקיה" שהשיג לישראל תמיכה אמריקאית ללא סייגים, לפחות לעת עתה). (3) אחד השיקולים, המתייחסים בציניות לאינטרסים ולמדיניות של ארה"ב, הוא שארה"ב לא תפציץ את ישראל משום שלישראל אין נפט. זהו ללא ספק עיוות גמור: גם ביוגוסלביה אין נפט, וגם לא בארץ הטאליבאן. אבל, על פי אותו קו ציני, אם כדי להשיג נפט מעיראק ידידותית, מערב סעודית ידידותית וכו', ארה"ב תצטרך להצביע על הסתייגות מישראל ואף להגיע איתה לסכסוך, מדוע שהיא לא תעשה זאת? (4) שאלת הרגשות והסנטימטים: היום אנו מניחים שלארצות ערב יש סנטימנטים אנטי-ישראליים ושלארה"ב יש סנטימנטים פרו-ישראליים. האם סביר להניח שרגשות האיבה לישראל ייעלמו בארצות ערב שארה"ב תשתלט עליהן? יכול להיות שכן, אבל גם יכול להיות שלא. אותו דבר קורה עם רגשות החיבה של רבים בארה"ב לישראל - הם עשויים להשתנות, אך עשויים גם לא להשתנות. האם זו תהיה המלחמה - איזה רגש חזק יותר? על פי מה שמוכר לנו בהיסטוריה, כל כיבוש מתקיים באחת משתי הדרכים הבאות: סכסוך גלוי (ישראל-פלסטין) או שיתוף פעולה והתקרבות הדדית (צרפת-לבנון). היות שארה"ב חותרת באופן מוצהר להתקרבות ולשיתוף פעולה עם עיראק, וכבר עכשיו היא מסייעת לשיקומה של אפגאניסטאן - סביר יותר שניווכח בהתקרבות אמריקאית-ערבית, והשאלה היא איפה ישראל בתוך הסיפור הזה. (5) נקודה אחרונה - ברור שהרבה תלוי במה שיקרה בישראל בשנים האלה. ייתכן שגם ישראל תגיע למצב דומה של שלום וקירבה למדינות ערב (אולי באותה שיטה: "סילוק" ערפאת ויצירת הנהגה ידידותית), ואז לא יהיה כל חיכוך - גם ישראל וגם ארה"ב יהפכו לאוהבי ערבים, וגם הערבים יהפכו לאוהבי ישראל וארה"ב. השאלה היא כמה אפשר לסמוך על הצלחתה של התפתחות כזאת, האם אין כאן איזה חלק חסר או דפוק שעלול לגרום להתרסקות? מצטער על האורך. אשמח לקבל עוד שיקולים או בעיות בשיקולים שהעליתי. יאיר נ.ב. - פרסמתי את המאמר הזה בשלושה פורומים נוספים מתוך תקווה לקבל תשובות מקהלים שונים. מתנצל על הכפילות.