על היחסים של בינו לבינה...

על היחסים של בינו לבינה...

אחת לתקופה אני מאזין ל"מודה אני" הנבואי ובמסירות שלא משתמעת לשתי פנים אני מצליח להאחז בו. ככה בעודי מתענג-מתרפק עליו, אני נתפס על החם מתבונן מהצד על היחסים האינטימיים של בינו לבינה. אזרח ומדינה. איך מאיר מביא אותה ב"על ארץ מוותרים רק בלב", איך שהוא מפלח את ליבי, מזכיר לי שארץ רוצה קצת יחס, ארץ רוצה תשומת לב. לא משנה מי ומה אתה - ארץ רוצה תשומת לב. וכשהיא לא חשב בזה, זה מאכזב, כואב. עכשיו תזביר לכולם שכל הכאבים מלבינים בכותנה הנפתחת...
 
האומנם רק בלב?

שאלה לא פשוטה מעוררת מחשבה ארץ היא לא רק אהובה היא גם אם. בית גידול ענק, סוג של רחם. מעניקה שייכות וביטחון. זה משמעותי, זה חלק מהזהות ובשביל רבים וטובים זה אף עניין של קיום. כשאתה מקדש אישה או ארץ אתה מבדיל אותה ומיעד אותה לך. וכך עשו ועושים כל העמים עד עצם היום הזה. בשביל לשייך ולקדש את הקרקע הם הורסים את המקדשים הקיימים, את בתי התפילה המקודשים שעומדים במקום ומעל ההריסות בונים את בתי התפילה שלהם. אין חדש תחת השמש. במה אנחנו שונים משאר העמים? קדוש הוא נעלה על כל עניין חומרי? רק בלב? האומנם? יש מיליונים כמוני בני תמותה שלא יכולים להפסיק להתפעל מהבריאה. אך יחד עם זאת מבטן אימם, מיום היוולדותם ינקו אהבה למולדת וגדלו על מיתוסים שהשתרשו עמוק בתוכם כמו "טוב למות בעד ארצנו", "אדמה אדמתי עד יום מותי" ועוד– האדם מחפש משמעות ונאחז בקרקע בשתי ידיים, בציפורניים. זכינו !!! - קיבלנו משבצת א-נו נוציא ממנה מירב. אדם והאדמה, איש ואישה, אזרח ומדינה.
 
טבעות, שרשראות, צמידים

"מזכרת למעוננים" כמו "צרבת לזיכרון" שנאמר: " עושה מהצרבת מותק וגם לחלומות יש מוצא" השמות הם הקליפה המתקלפת ניסיון נוסף לאחוז ולהיאחז בה בית המקדש השלישי יבנה בלבבות האנשים. הקדוש ברוך הוא, בכל מקום. וחיי האדם מקודשים. שנזכה להבין ולקבל זאת במהרה אשרינו
 
למעלה