הפעם ב"על המדף", שמחתי לשוחח עם דוד טל ריבלין, מחבר רב המכר "הג'ירף שגירד לו באף" והספר החדש "חבילה של ניר", בהוצאת אגם. נעים להכיר!
ספר על עצמך
שמי דוד טל ריבלין, בן 42, נשוי לליטל ואבא ליואב, אופק ואגם. ביום-יום אני עובד בחברה גלובלית שמייצרת מוצרי בטיחות לילדים ושומרת על החיים שלהם. עד לאחרונה עבדתי כמהנדס בחברת הייטק . מעבר לכך, בעיסוקי ותחביבי אני מאוד רחב אבל בעיקר אני אדם שאוהב ליצור—בין אם זו נגרות, אמנות או כתיבה. אני תמיד מחפש ללמוד דברים חדשים, ומרגיש שהסקרנות והרצון לדעת ולהכיר תחומים חדשים מלווים אותי בכל שלב בחיים.
מה הם הרגלי הכתיבה שלך?
האמת היא שאין לי הרגלי כתיבה קבועים. אני כותב בעיקר ברגעים שבהם אני מרגיש שמשהו רוצה להתפרץ החוצה, כמו רוח פנימית כזו שתופסת אותך וגורמת למילים לזרום מעצמן. עדיין לא הצלחתי למצוא את החוקיות של הרגעים האלה, אבל אני תמיד מצפה ומחכה להם.
מתי התחלת לכתוב?
כתבתי מאז ומתמיד. אמנם לא ספרים, אבל תמיד אהבתי לשחק עם מילים—בין אם זה בברכות מיוחדות או בהרצאות שהעברתי בנושאים שונים. אני מאוד אוהב את הכוח שטמון במילים ובשפה.
מה הם מקורות ההשראה שלך?
חושב שהכל יכול לתת השראה אבל בעיקר התבוננות, יש משהו בהרהור והתבוננות שיוצר תחושת ריחוף ומאפשר לך להגיע למחשבות ותובנות שקשה מאוד להגיע אליהם בריצה היומיומית.
אבל הדבר הכי משמעותי שהניע אותי לכתוב הם ילדי. הספר הראשון שלי "הג'ירף שגרד לו באף" שחווה הצלחה גדולה והפך לרב מכר, מה שהניע אותי לכתוב היה בעצם הולדת בני הבכור יואב,
רציתי לכתוב לו סיפור שיקרא לו לבחור בטוב, זאת בעיקר לאור סיפור הילדות שלי, שהייתה לא פשוטה (ילד עם לקות דיבור שנאלץ להתמודד עם חרמות והצקות)
בסופו של דבר מצאתי את עצמי כותב את סיפור חיי ואת סיפור הריפוי שלי, ריפוי שקרה בזכות ציפי שביט בלי ידיעתה. בזכות משפט אחד שציפי אמרה בתוכנית טלוויזיה, הצלחתי להבין מה הבעיה בדיבור שלי ולאחר תרגול בלתי פוסק הצלחתי לרפא את עצמי. מציע לקוראים לחפש את הפוסט שהפך ויראלי "איך ציפי שביט שינתה לי את החיים" הפוסט מגולל את הסיפור במלואו.
אילו ספרים או סופרים השפיעו על סגנון הכתיבה שלך?
אם מדברים על השפעה, אני דווקא חוזר אחורה לילדות. להוריי לא היה הרבה כסף, וספרים היו דבר נדיר בביתנו. אבל הסיפור "פרח לב זהב" נחרט בי עמוקות. אני לא בטוח שהוא השפיע על סגנון הכתיבה שלי, אבל הוא בהחלט השפיע עליי כאדם. מהסיפור הזה קיבלתי כוח להאמין שגם ילד קטן יכול לחולל שינויים גדולים.
ספר על הספר הכי טוב שקראת בשנה האחרונה
אני אהיה נאמן לז'אנר ספרי הילדים שאנחנו מרבים לקרוא ביחד בבית ואבחר ממנו: מאוד אהבתי את "הבא בתור" של אפרת הלווי. בפשטות וקסם היא מצליחה להעביר מסר עמוק על חשיבותה של שמחה והתחשבות באחר. ספר מקסים שאני ואופק מאוד אוהבים לקרוא יחד.
מה הם שלושת הטיפים הכי חשובים בעיניך לסופר/ת המתחילים
להאמין בעצמך, לעבוד קשה ולרדוף אחרי החלום.
קשה לתאר במילים את האושר שממלא אותך כשהספר יוצא לאור ואנשים כותבים לך הודעות על כמה הסיפור נגע בהם.
המחשבה שכ"כ הרבה ילדים הולכים לישון עם הג'ירף והמסרים החשובים שמאחוריו ממלאת לי את הלב כל פעם מחדש.
ספר לנו על הספר החדש שלך ומה מקור ההשראה שלו?
הספר החדש שלי ושל המאייר המוכשר רותם להב נקרא "חבילה של נייר" והוא בדיוק נחת בחנויות.
הוא מספר סיפור על ילדה (קצת חומרית) בשם אופק שיש לה יומהולדת והיא מצפה לקבל מתנה, אבל כשיומהולדת מגיע והיא מקבלת את מתנה היא מגלה בתדהמה שזאת חבילה של נייר.
אופק כועסת, מקמטת את הנייר הראשון לכדור ומנסה לזרוק לפח, אבל הכדור עף רחוק וכל ילדי הגן מנסים בתורם וזה כיף גדול, ומכאן קורים שלל אירועים ופעילויות שלאט לאט גורמים לה לגלות את כל העומק שיש בנייר ושלל האפשרויות וכמה קסם יש בדברים הפשוטים.
הספר נכתב למעשה לביתי, אופק, והוא, כמו הג'ירף נובע מחוויות הילדות שלי וממסר שרציתי להעביר. כילד במשפחה מרובת ילדים, עם הורים שעסקו בעיקר בהישרדות כלכלית ובקושי צלחו, אף פעם לא הרגשתי עוני. להיפך, הצלחנו כמשפחה להפוך כל דבר פשוט שהיה לנו למשהו בעל משמעות. מאיצטרובל שמצאנו ועל ערימה של קרשים, תמיד ידענו לקחת את מה שיש ולהפיק ממנו את המירב.
בתור ילד, אני ממש זוכר את הפעם היחידה בחיי, שבה אבי נכנס הביתה וקנה לי מתנה (לגו, שזאת אהבה גדולה שלי שגם מופיעה בספר)
לקבל מתנה מאבא שלי בלי שום סיבה היה רגע מאוד מפתיע, גם בימי ההולדת לא תמיד קיבלנו מתנות, וזה גרם לי להעריך לנצור את הרגע, ידעתי שאבא שלי עבד קשה מאוד כדי לקנות לי כזאת מתנה.
מה הפידבק הכי מרגש שקבלת על ספרך?
אני חושב שאנשים מאוד מזדהים עם המסר, וכולנו מאוד היינו רוצים שהילדים שלנו יגדלו בעולם שבו לדברים יש ערך, הכי מרגשות אותי ההודעות של הורים שקראו את הספר ויצרו יחד עם ילדיהם דברים מנייר, שלחו לי כבר תמונות של יצירות שעשו הורים וילדים יחד. האימפקט הזה, שבו הספר גרם לכך שהורים וילדים ישבו ועשו דברים יחד מרגש אותי מאוד.
האם עובד על ספר חדש?
בהחלט! זה חזק ממני. כבר כתבתי כמה סיפורים חדשים, כל אחד בשלב אחר של הכנה. לפי המסורת שהתגבשה, ברגע שבני הקטן אגם יתחיל לדבר, הוא יבקש ספר משל עצמו, אז זה דדליין שאני חייב לעמוד בו.
האם מעניין אותך להתנסות בז'אנר נוסף?
האמת שכרגע לא, אני מאמין שילדים הם הסיבה לקיום העולם, ושהורות היא המתנה הגדולה מכולן
והכתיבה לקטנטנים ממלאת אותי אושר ותקווה,
אני חושב שזאת נקודה מדהימה להשפיע על המבוגרים שיהיו, ולחזק את הטוב בעולם.
שהייתי ילד בביה"ס בטקס הסיום של אחת השנים שרנו להורינו את "ניגונים" של פניה ברגשטיין
אני מרגיש זכות גדולה לנטוע, אולי, רעיונות של אהבה, אכפתיות, טוב והכרה בטוב בילדים ומקווה שיום יבוא המילים האלה יעלו ויצמחו.
לו היית יכול להתחלף ליום עם גיבור ספרותי, במי היית בוחר? ולמה?
בגלל שכל הראיון דיברתי בעיקר על ספרי ילדים והילדות, הדבר הראשון שעלה לי לראש זה שהייתי רוצה להתחלף עם בסטיאן מהסיפור שאינו נגמר,
יש הרבה מאוד רבדים שבהם אני מזדהה עם הדמות הזאת. החל מחוסר המקובלות שהייתה כשהייתי ילד ועד לעובדה שדמיון ומחשבות הן אלו שהצילו אותי לא פעם. והמסע, איזה מסע. חוץ מזה שמי לא היה רוצה לרכב על פוכור
תודה רבה ובהצלחה!
באדיבות עולם הספרים של רז
שמי דוד טל ריבלין, בן 42, נשוי לליטל ואבא ליואב, אופק ואגם. ביום-יום אני עובד בחברה גלובלית שמייצרת מוצרי בטיחות לילדים ושומרת על החיים שלהם. עד לאחרונה עבדתי כמהנדס בחברת הייטק . מעבר לכך, בעיסוקי ותחביבי אני מאוד רחב אבל בעיקר אני אדם שאוהב ליצור—בין אם זו נגרות, אמנות או כתיבה. אני תמיד מחפש ללמוד דברים חדשים, ומרגיש שהסקרנות והרצון לדעת ולהכיר תחומים חדשים מלווים אותי בכל שלב בחיים.
האמת היא שאין לי הרגלי כתיבה קבועים. אני כותב בעיקר ברגעים שבהם אני מרגיש שמשהו רוצה להתפרץ החוצה, כמו רוח פנימית כזו שתופסת אותך וגורמת למילים לזרום מעצמן. עדיין לא הצלחתי למצוא את החוקיות של הרגעים האלה, אבל אני תמיד מצפה ומחכה להם.
כתבתי מאז ומתמיד. אמנם לא ספרים, אבל תמיד אהבתי לשחק עם מילים—בין אם זה בברכות מיוחדות או בהרצאות שהעברתי בנושאים שונים. אני מאוד אוהב את הכוח שטמון במילים ובשפה.
חושב שהכל יכול לתת השראה אבל בעיקר התבוננות, יש משהו בהרהור והתבוננות שיוצר תחושת ריחוף ומאפשר לך להגיע למחשבות ותובנות שקשה מאוד להגיע אליהם בריצה היומיומית.
אבל הדבר הכי משמעותי שהניע אותי לכתוב הם ילדי. הספר הראשון שלי "הג'ירף שגרד לו באף" שחווה הצלחה גדולה והפך לרב מכר, מה שהניע אותי לכתוב היה בעצם הולדת בני הבכור יואב,
רציתי לכתוב לו סיפור שיקרא לו לבחור בטוב, זאת בעיקר לאור סיפור הילדות שלי, שהייתה לא פשוטה (ילד עם לקות דיבור שנאלץ להתמודד עם חרמות והצקות)
בסופו של דבר מצאתי את עצמי כותב את סיפור חיי ואת סיפור הריפוי שלי, ריפוי שקרה בזכות ציפי שביט בלי ידיעתה. בזכות משפט אחד שציפי אמרה בתוכנית טלוויזיה, הצלחתי להבין מה הבעיה בדיבור שלי ולאחר תרגול בלתי פוסק הצלחתי לרפא את עצמי. מציע לקוראים לחפש את הפוסט שהפך ויראלי "איך ציפי שביט שינתה לי את החיים" הפוסט מגולל את הסיפור במלואו.
אם מדברים על השפעה, אני דווקא חוזר אחורה לילדות. להוריי לא היה הרבה כסף, וספרים היו דבר נדיר בביתנו. אבל הסיפור "פרח לב זהב" נחרט בי עמוקות. אני לא בטוח שהוא השפיע על סגנון הכתיבה שלי, אבל הוא בהחלט השפיע עליי כאדם. מהסיפור הזה קיבלתי כוח להאמין שגם ילד קטן יכול לחולל שינויים גדולים.
אני אהיה נאמן לז'אנר ספרי הילדים שאנחנו מרבים לקרוא ביחד בבית ואבחר ממנו: מאוד אהבתי את "הבא בתור" של אפרת הלווי. בפשטות וקסם היא מצליחה להעביר מסר עמוק על חשיבותה של שמחה והתחשבות באחר. ספר מקסים שאני ואופק מאוד אוהבים לקרוא יחד.
להאמין בעצמך, לעבוד קשה ולרדוף אחרי החלום.
קשה לתאר במילים את האושר שממלא אותך כשהספר יוצא לאור ואנשים כותבים לך הודעות על כמה הסיפור נגע בהם.
המחשבה שכ"כ הרבה ילדים הולכים לישון עם הג'ירף והמסרים החשובים שמאחוריו ממלאת לי את הלב כל פעם מחדש.
הספר החדש שלי ושל המאייר המוכשר רותם להב נקרא "חבילה של נייר" והוא בדיוק נחת בחנויות.
הוא מספר סיפור על ילדה (קצת חומרית) בשם אופק שיש לה יומהולדת והיא מצפה לקבל מתנה, אבל כשיומהולדת מגיע והיא מקבלת את מתנה היא מגלה בתדהמה שזאת חבילה של נייר.
אופק כועסת, מקמטת את הנייר הראשון לכדור ומנסה לזרוק לפח, אבל הכדור עף רחוק וכל ילדי הגן מנסים בתורם וזה כיף גדול, ומכאן קורים שלל אירועים ופעילויות שלאט לאט גורמים לה לגלות את כל העומק שיש בנייר ושלל האפשרויות וכמה קסם יש בדברים הפשוטים.
הספר נכתב למעשה לביתי, אופק, והוא, כמו הג'ירף נובע מחוויות הילדות שלי וממסר שרציתי להעביר. כילד במשפחה מרובת ילדים, עם הורים שעסקו בעיקר בהישרדות כלכלית ובקושי צלחו, אף פעם לא הרגשתי עוני. להיפך, הצלחנו כמשפחה להפוך כל דבר פשוט שהיה לנו למשהו בעל משמעות. מאיצטרובל שמצאנו ועל ערימה של קרשים, תמיד ידענו לקחת את מה שיש ולהפיק ממנו את המירב.
בתור ילד, אני ממש זוכר את הפעם היחידה בחיי, שבה אבי נכנס הביתה וקנה לי מתנה (לגו, שזאת אהבה גדולה שלי שגם מופיעה בספר)
לקבל מתנה מאבא שלי בלי שום סיבה היה רגע מאוד מפתיע, גם בימי ההולדת לא תמיד קיבלנו מתנות, וזה גרם לי להעריך לנצור את הרגע, ידעתי שאבא שלי עבד קשה מאוד כדי לקנות לי כזאת מתנה.
אני חושב שאנשים מאוד מזדהים עם המסר, וכולנו מאוד היינו רוצים שהילדים שלנו יגדלו בעולם שבו לדברים יש ערך, הכי מרגשות אותי ההודעות של הורים שקראו את הספר ויצרו יחד עם ילדיהם דברים מנייר, שלחו לי כבר תמונות של יצירות שעשו הורים וילדים יחד. האימפקט הזה, שבו הספר גרם לכך שהורים וילדים ישבו ועשו דברים יחד מרגש אותי מאוד.
בהחלט! זה חזק ממני. כבר כתבתי כמה סיפורים חדשים, כל אחד בשלב אחר של הכנה. לפי המסורת שהתגבשה, ברגע שבני הקטן אגם יתחיל לדבר, הוא יבקש ספר משל עצמו, אז זה דדליין שאני חייב לעמוד בו.
האמת שכרגע לא, אני מאמין שילדים הם הסיבה לקיום העולם, ושהורות היא המתנה הגדולה מכולן
והכתיבה לקטנטנים ממלאת אותי אושר ותקווה,
אני חושב שזאת נקודה מדהימה להשפיע על המבוגרים שיהיו, ולחזק את הטוב בעולם.
שהייתי ילד בביה"ס בטקס הסיום של אחת השנים שרנו להורינו את "ניגונים" של פניה ברגשטיין
אני מרגיש זכות גדולה לנטוע, אולי, רעיונות של אהבה, אכפתיות, טוב והכרה בטוב בילדים ומקווה שיום יבוא המילים האלה יעלו ויצמחו.
בגלל שכל הראיון דיברתי בעיקר על ספרי ילדים והילדות, הדבר הראשון שעלה לי לראש זה שהייתי רוצה להתחלף עם בסטיאן מהסיפור שאינו נגמר,
יש הרבה מאוד רבדים שבהם אני מזדהה עם הדמות הזאת. החל מחוסר המקובלות שהייתה כשהייתי ילד ועד לעובדה שדמיון ומחשבות הן אלו שהצילו אותי לא פעם. והמסע, איזה מסע. חוץ מזה שמי לא היה רוצה לרכב על פוכור
באדיבות עולם הספרים של רז