על המדף🎬

[יעלקר]

"אילדי חלתה. זה קרה לגמרי במפתיע, ללא סימנים מוקדמים, אילדי הפסיקה לאכול.
החלה התרוצצות גדולה, ממי ירדה מדי יום ביומו להתפלל בכנסיה, הביאה מים קדושים בכלי כסף והציבה אותו למראשותי אילדי. הרבתה להצטלב ולמלמל בנשימה קטועה: ' ישו... ישו. מריה הקדושה.'
רופאים באו בצעדים חפוזים והלכו בהנהוני ראש. חדרה של אילדי הואפל, התריסים הוגפו. ריח כבד של נפטלין וסבון כביסה עמד באוויר. נכנסתי על בהונות רגלי וישבתי על קצה המיטה. 'מה קרה לך?' שאלתי בלחש.
'שום דבר' השיבה אילדי מתוך האפלולית. 'משהו מכרסם בקרבי, זה הכל.'"
קטי פרידלנדר, ילדה יהודייה בהונגריה שאחרי השואה ולפני המהפכה, כותבת יומן, היא מספרת על החיים שלה ושל החברות שלה אילדי וצ'לה, שלוש ילדות בבניין משותף.
בצד משחקי ילדות, צביעת ביצי פסחא ועריכת מופעים לשכנים, מגלות הילדות את החיים בכל קסמם הרע.
הסופרת רבקה קרן נולדה בהונגריה שנה אחרי המלחמה. שמה היה אז קטלין פרידלנדר. את חוויותיה מעשר השנים הראשונות לחייה, עד עלייתה לארץ, הנציחה בספר “קטי, יומנה של נערה”, שיצא לאור בהוצאת ‘עם עובד’ בסדרת 'דן חסכן' בשנת 1973.
יחד עם קטי, גם אנחנו הקוראות הצעירות, גילינו בתימהון את סודות העולם הנפרשים בספר באופן נונשלנטי, ולא דידקטי, לצד משחקי הקלאס והגומי;
אנורקסיה ובולימיה שאפילו אין להן שם, תוארו בספר, כנראה לראשונה בתולדות ספרות הילדים העברית. לצד אהבה ראשונה, מוות ושגעון.
קרן עבדה במשך שנים כפסיכולוגית במרכז לבריאות הנפש “אברבנאל” בבת־ים,
והשראת המקרים אליהם נחשפה במסגרת עבודתה, פזורה בין הדמויות השונות של ספריה.
בראיון לאיילת נגב, סיפרה רבקה קרן;
“חייתי בסביבה מאוד אנטישמית, בבית־הספר נאלצתי לטשטש את יהדותי, למרות שזה לא עזר הרבה. כולם ידעו. גם בבית לבשתי מסכות. הוריי היו דתיים, ואני התאמצתי להסתיר מהם, למשל, שאני משתתפת בהצגת חג־המולד בתפקיד שדון. וכך הייתי תמיד זרה, רבת־פנים, כמעט מפוצלת, ילדה מוזרה, חולמת בהקיץ כל הזמן, מציירת וכותבת בלי הפסקה.
מהורי קלטתי, שזה לא כל־כך בסדר להיות שמחה ועליזה, כי החיים מאוד מסובכים וכבדים. הייתי ילדה עם שאיפות גדולות, אבל ההורים הבהירו לי, שכל אדם צריך לדעת את מקומו בחיים ולא לשאוף יותר מדי, לא להתבלט, לא לנסות דברים, שמועדים לכישלון. עלי זה פעל בצורה הפוכה. נעשיתי אמביציוזית בצורה לא רגילה".
“אני זוכרת איך כתבתי את סיפורי הראשון”, היא משחזרת. “הייתי בת שמונה או תשע, ילדה סקרנית וחושנית, שנוטה להתאהב, והמין והאהבה מאוד מסעירים אותה. קיץ אחד, היה לי אהוב־ילדות, פטר. נער בוגר ממני, גבוה, עיניים ירוקות, שלימד אותי נגינה”.
מתוך “קטי, יומנה של נערה”:
“למחרת לא בא פטר. אני שרויה בדיכאון. היו לו עיניים שאינן משקרות. מדוע לא בא? כעבור יומיים נודע לנו מפי שכנה בוכיה, כי פטר נדרס בערב על־ידי מכונית הכבאים ומת בבית החולים, לפנות בוקר… באותו רגע ידעתי שאכתוב סיפור. הרעיון נראה לי יפה עד להפליא ואפילו נועז”.
"לקחתי מחברת ריקה ועבה וקופסת עפרונות, והסתגרתי בבית־השימוש, שלא יפריעו לי. ידעתי, שהורי יכעסו, אם יידעו שאני כותבת. גם כשבגרתי, העדיפו שאהיה מזכירה או אחות, משהו פראקטי, לא סופרת. אבא שלי היה היפוכונדר והוא מאוד נבהל – מה זה הילדה מבלה שעות בשירותים, אולי היא חולה."
משפחת פרידלנדר, ובה קטי־רבקה ואחיה הצעיר ממנה, עלתה ארצה ב־1957 אחרי המהפכה בהונגריה, והשתקעה בפתח־תקווה. ההורים התקשו מאוד להיקלט בארץ;
“אמא, שהייתה לה נשמה של אמן, נאלצה להסתפק בתפירת ארנקי־בד יפהפיים, שלאיש לא היה כסף לקנות. אבא, שהיה אדם עדין, הכיר שותף הונגרי, ויחד קנו מכונה למריטת עופות, והעמידו אותה בשוק של פתח־תקווה. השותף ברח והשאיר את אבא עם החובות. אבא עישן הרבה מרוב ייאוש ודיכאון, הוא נשם את נוצות הפלומה של העופות, וחלה. הוא מת בטרם עת ב־1974”.
רבקה עצמה נקלטה מיד בבית־הספר, בולטת בכשרונותיה המיוחדים לכתיבה ולציור, נותנת שיעורים פרטיים לילדים, שהתקשו בלימודים, מתפרנסת מציור פלקטים לחנויות ספרים ולבתי־ספר.
"הייתי מנויה בכל הספריות ההונגריות באזור. זה תסכל אותי, כי ידעתי שאני רוצה להיות סופרת, והבנתי שרק כאשר יהיה לי נוח עם העברית, רק כשאוכל לחוש מטבע־לשון כמו ‘איבד את עשתונותיו’ או ‘פניו התכרכמו’, אגיע לשליטה של ממש בשפה”.
אחרי בריחה קצרה לטבריה בגיל 15, היא החליטה שמוטב לה להתנתק מהמתחים שבבית, ולעבור לפנימייה. שנתיים למדה ב’חוות הנוער הציוני' בירושלים. הפנימייה הייתה השראה לספרה 'לילי הפרועה', רומן חיי פנימייה הומוריסטי שפורסם בהמשכים בעיתון 'הארץ שלנו' וממנו זכורים בחיבה העכברים ג'ון ויוקו.
גם אתם זוכרים באהבה את 'קטי יומנה של נערה'? אלו ספרים נוספים של רבקה קרן קראתם ואהבתם?
בהכנת הטקסט נעזרנו וציטטנו מתוך:
"רבקה קרן: סוד אפל"/ אילת נגב.
בתוך הספר: שיחות אינטימיות/ איילת נגב, תל אביב: משכל; 1995
באדיבות ספריית בית אריאלה



ראה
*https://benyehuda.org/read/30093

אודות ספריה של רבקה קרן בתגובה הבאה

 

[יעלקר]

• רותי שמוטי – סיפור קליטתה של עולה-חדשה בשנות החמישים, בארץ. ילדה דחויה שלבסוף מתחבבת על כולם.
• קטי, יומנה של נערה – קורות ילדותה של המחברת עד העלייה לישראל אחרי המהפכה שפרצה בהונגריה ב-1956. זהו סיפורה ההרפתקני של ילדה יהודיה בגולה, שמגלה את עוצמות הפחד, הגעגועים, האהבה, החברות וכאב הפרידה.
• לילי הפרועה – רומן מכתבים של ילדה רגישה ושובבה על חיים מלאי הפתעות והרפתקאות בפנימיה בירושלים בשנות השישים של המאה העשרים. לכל מכתב מצורף איור הומוריסטי מאת המחברת.
• המסע של תיק ותק – סיפור על מסע הרפתקאות של שני גמדים שמגלים כי העולם מופלא אבל הכי טוב בבית.
• נופר, סיפורה של שחפית-ים – הסיפור פותח צוהר אל עולמן רב-הקסם של שחפיות-הים הנודדות שמקננות בישראל באביב. מלווה בצילומים של יוסי אשבול.
• סיפורי האבות: לך לך, ברכת הבכור, אהבת רחל, בעל החלומות – בספרים הללו, שמיועדים לגילאים 4–8, מובאים סיפורי האבות בצורה מעובדת בהסתמך על התורה וספרי אגדה.
• קיץ עצוב, קיץ מאושר – סיפור אהבתם של אביגיל ויונתן במהלך קיץ גדוש אירועים במושבה קטנה. סיפור רווי סערות נפש ותובנות על סף גיל ההתבגרות. הספר זכה בפרס זאב לספרות ילדים ונוער.