עד כמה זה נדיר שילד מרגיש כי מבינים אותו
ספר השירים "הילדים של הצהריים" מעלה חיוך על פנים בכל גיל.
הילדים של הצהריים
אביחי נזרי. ציירה: לירון כהן. הוצאת טנג'יר, עמודים לא ממוספרים, 59 שקלים
לאביחי נזרי וללירון כהן אין ילדים, אבל הם עצמם עדיין ילדים בנפשם. זה ההסבר היחיד לקסם שיצרו יחד כאשר נזרי כתב וכהן ציירה את הספר "הילדים של הצהריים". הפרויקט העצמאי הצנוע של השניים מביא תמונות קטנות מחייהם של ילדים: ילד שהכרבולת שלו מזדקרת להכעיס, ילד שקבור בשיעורי בית ולא יכול לצאת לגינה, ילד שמתקשה לקום בבוקר, ילד אסטרונאוט שחולם בשיעורים.
גילם של הילדים שבהם עוסקים השירים הוא "בין גדול לקטן", כשם אחד משירי הספר. גיל שבו "על הידיים כבר לא לוקחים אותי/ אבל יד נותנים לי כל הזמן". בגיל הזה הילדים עדיין תמימים, אבל כבר לא פראיירים. הם הספיקו ללמוד דבר או שניים על החיים. הם כבר לא מפחדים ממפלצות, הם בוחרים לבד בגדים והם גם אוהבים בסתר מישהי או מישהו מיוחדים.
איור: לירון כהן, מתוך "הילדים של הצהריים"
קשה להחליט מה יפה יותר ב"הילדים של הצהריים": המלים של נזרי או הציורים של כהן (ואולי זו בכלל העריכה של תהילה חכימי). מה שבטוח, השילוב ביניהם מנצח. שניהם בוגרי המחלקה לתקשורת חזותית בבצלאל. כהן מציירת ביד, בצבעוניות מאופקת, בעדינות כובשת. נזרי כותב בגובה העיניים של ילד בן שבע, במינימליזם מתוק. מעלה חיוך על פנים בכל גיל. אצל המבוגרים — חיוך של געגוע, אצל הקטנים — חיוך של הזדהות. הוא מבין אותי, מציין מבקר קטן, בדיוק כפי שאמו הרגישה ב–1977 כאשר יהודה אטלס פירסם את "והילד הזה הוא אני".ועד כמה זה נדיר שילד מרגיש כי מבינים אותו. השיר "אומץ", למשל, גרם לו להרגיש שאינו לבד: "יש לי/ אני חושב/ יותר אומץ/ מלב/ תיקחו אותי למגלשת מים גבוהה/ אני מיד עולה ויורד/ רכבות של הרים ושדים/ אין, אני פשוט לא פוחד/ תשימו אותי מול בית נטוש וחשוך/ בלי בעיה אני אכנס/ תביאו כלב קשוח, אני מלטף/ ופלפל חריף אני שם בפה ונוגס/ תביאו אפילו חולדה/ עם עין אדומה ושיניים מסריחות/ רק אל תביאו ג'וק/ ג'וק זה לא כוחות".
עד כמה זה נדיר שילד מרגיש כי מבינים אותו
ספר השירים "הילדים של הצהריים" מעלה חיוך על פנים בכל גיל. לעומת זאת, בספר "המסע בעקבות אוצר המלים הגדול" המסר מאוס ולעוס
עוד על הספר בתגובה הבאה