על המדף🎬

[יעלקר]

הבקבוק והלב-אוליבר ג'פרס /תרגום: רימונה די-נור/2011/הוצאת כתר​

'פעם הייתה ילדה, ילדה כמו כל הילדות,
שראשה היה מלא בכל הדברים
המסקרנים והמופלאים
שבעולם.'
האם הארץ שטוחה? האם ללווייתנים יש שפה? למה לכל צמח יש זרעים אחרים? הכול סקרן את הילדה הזו: אנטומיה ואסטרונומיה, בוטניקה וזואולוגיה ואמנות. בכל הכפולות המציגות את הילדה מופיעה בקרבתה דמות נוספת. אדם מבוגר, משופם, לבושו שמרני. סבא? אבא? זה גם זה ייתכן. כשהם יחד בבית, הוא יושב בכורסה אדומה, מצדו האחד חלון ועציץ פורח על אדנו, מצדו האחר כוננית ספרים גדולה, עמוסה. האיש הזה מספר לילדה סיפורים, עונה על שאלותיה, משוחח איתה. שוכב לצדה על הקרקע בלילה מואר ומתאר באוזניה את מערכות הכוכבים בשמיים, חותר לצדה בסירה כשהיא שוחה בים וחושבת על 'כל פלאי הים', מעיף עפיפון על החוף כשהיא טובלת רגליים במי החוף ומגלה בהם 'דברים חדשים'. הוא מרכז עולמה.

'עד שיום אחד גילתה שהכיסא ריק'.
'הכיסא הריק' הוא מושג מוכר בפילוסופיה ובאמנות ומשמש בין היתר ציר בטכניקות פדגוגיות-טיפוליות של מחנכים, פסיכולוגים ופסיכיאטרים. אוליבר ג'פרס משתמש בסמל הכיסא הריק לייצוג האובדן הנורא שחווה הילדה שבסיפור.

'הילדה הרגישה אבודה
וחשבה שכדאי לה
לשמור את הלב במקום בטוח.
לפחות בינתיים.
היא הכניסה את הלב לתוך בקבוק
ותלתה אותו על הצוואר...'
גם בלי מילים מן השדה הסמנטי של עצב, יתמות ומוות, הספר מצליח לעסוק במהותה ובעצמתה של תחושת האובדן ולהראות את ההתמודדות אתה. הפנייה האינטואיטיבית של הילדה להסתגרות דיכאונית מאבנת כדי להימנע מהתפרקות מוכרת מעולמם של המבוגרים, אבל גם אנשים צעירים מאוד נאלצים לעמוד מול היעלמות של דמות דומיננטית בחייהם, ודרכי ההתגוננות שלהם מפני שברון לב דומות לעיתים לאלה של מבוגרים. ג'פרס מצליח לתת ביטוי לתהליך הקשה של התכנסות לתוך אבל וחזרה לחיים בעזרת סמלים שהוא נותן להם משמעות קונקרטית וביטויים חזותיים אמיצים, כאלה שילדים צעירים יכולים להבין. מה שמחזיר את הילדה שבסיפור אל החיים הוא הצורך בתקשורת עם ילדה קטנה ממנה, הזקוקה לה. בזכות הקשר האנושי חזר לבה 'למקומו': היא יכלה להתמודד עם הריקנות ולהמשיך לחיות.

רגלי המקלות של הדמויות, המבנה של פני הדמויות, היעדר הרקע בחלק מהאיורים – כל אלה אפיונים משותפים לאיוריו של ג'פרס המוכרים מספריו הקודמים (בהם לאבד ולמצוא והדוב שאהב מטוסים).

הבקבוק והלב מתאים לבני ארבע עד שבע.

ראה *https://www.ynet.co.il/articles/0,7340,L-4141830,00.html

*https://www.haaretz.co.il/kids/2011-10-31/ty-article/0000017f-f856-ddde-abff-fc77521b0000

ראה תגובה הבאה

 

[יעלקר]

לב ליבו (על הברור מאליו) / תמר וטלי הוכשטטר​

על איור וטקסט, חיים ואובדן, בספרו החדש של אוליבר ג'פרס​

פעם היתה ילדה, כמו כל הילדות,
שראשה היה מלא בכל הדברים המסקרנים והמופלאים שבעולם.
במחשבות על כוכבים.
בכל פלאי הים.
היא אהבה לגלות דברים חדשים…
..עד שיום אחד גילתה שהכיסא ריק.
הילדה הרגישה אבודה וחשבה שכדאי לה לשמור את הלב במקום בטוח.

אם הספר אינו לפניכם כרגע, תתקשו לעקוב אחר מהלך הדברים המוזר המופיע בפתח “הבקבוק והלב”, ספרו החדש של אוליבר ג’פרס. על איזה כיסא מדובר? מדוע הילדה הרגישה אבודה, ומה כל זה קשור למיקומו של הלב? ישנם ספרי ילדים רבים שישרדו את המעבר הזה, לפורמט של טקסט ללא איורים. גם אם הם יהיו פחות מלהיבים ועשירים, רצף הדברים יקרא בהבנה ואולי אף בעניין.


עטיפת הספר
הספר “הבקבוק והלב” הוא סיפור סימבולי על אובדן. הילדה, גיבורת הסיפור, אשר חייה מתנהלים מתוך שמחה ומלאות בחלקו הראשון של הספר, עוברת מהפך דרמטי אחרי שהיא מגלה את הכסא הריק – דהיינו מאבדת יום אחד את הדמות החשובה בחייה. ניתן לשער כי הדמות היא אביה של הילדה, אך למעשה, יהיה נכון לראות אותה ככל דמות מרכזית, המכוננת את קיומו של ילד קטן ומלווה את צרכיו ההתפתחותיים באופן מותאם וזורם. טראומת האובדן הפתאומי והמפתיע היא מעבר ליכולת ההכלה של הילדה, ולכן הפתרון שהיא מאמצת כדי להפחית את הכאב הבלתי נסבל הוא להעביר את ליבה למקום בטוח: בתוך בקבוק זכוכית שהיא תולה על צווארה. הלב אמנם שמור ו”נדמה היה שעכשיו שוב הכל בסדר”, אבל המחיר של לחיות ללא לב, הוא שכעת כל מגע של הילדה עם העולם נהיה תפל. הזמן חולף והילדה מתבגרת. אין בה עוד את תאוות החיים שהייתה בה כשהייתה ילדה.

יום אחד פוגשת הילדה-אישה בילדה קטנה ששואלת אותה שאלות כמו אלו שהיא נהגה לשאול: על העולם ועל פלאי הים. אך היא אינה יודעת כיצד לענות, ובו ברגע מחליטה להוציא את הלב מתוך הבקבוק. הבעיה היא שעבר זמן כה רב, פיית הבקבוק צרה והיא אינה זוכרת איך הכניסה אותו לשם מלכתחילה. אך הילדה הקטנה, בת דמותה משכבר, דווקא יודעת איך לחלץ את הלב, וברגע שהיא משיבה לה אותו, חוזרת גם היכולת להסתכל בעולם בעיניים סקרניות ומלאות התרגשות.

דמותו של האב מלווה את חייה של הילדה מאז ומעולם. האב מהווה את המצע שעליו היא גדלה מתוך גישה פתוחה לעולם, והיא חווה אותו במלואו. אביה נמצא לצידה באופן מותאם כל כך, שאין כלל צורך להזכיר זאת במילים. הוא פשוט שם, ומשום שנוכחותו ברורה מאליה, הוא אינו מופיע בטקסט. מסופר רק על ילדה וחוויותיה מלאות החיים בעולם, והקורא – שניזון מהמידע באיור, במקביל לטקסט – רואה את האב תמיד ממרחק מסוים מהילדה, כשפניו מופנות אליה; לעיתים מתבונן בה, ולעיתים עסוק בשלו כשהוא לצדה.

כל עוד מצב זה נשמר וחוויותיה בעולם זורמות ומתהוות באופן מלא, אין הילדה מעלה בדעתה שיום אחד הכל יכול להשתנות. הכיסא, הכוכבים, הים – כל אלו מזוהים עם האב ומתווכים לה דרך נוכחותו. הוא לא מוזכר בטקסט כי הוא כל כך מובן מאליו, כל כך נכון ומדויק במינון שלו, שהוא כמו העולם עצמו. ובנקודה זו עושה ג’פרס משהו נהדר וגאוני, משהו שרק סופר-מאייר יכול לעשות בפיקצ’רבוק, שבו לא מתקיים הטקסט ללא האיור או האיור ללא הטקסט; משהו שמרוב שהוא מובן מאליו אנחנו לא מרגישים בו: בספר מדויק כמו “הבקבוק והלב”, האיור הוא בשביל הטקסט כמו שהאבא הוא בשביל הילדה. אין צורך לפרש אותו, לתהות על סיבת קיומו או להודות עליו. אי אפשר בלעדיו ועצם קיומו מאפשר את מהלך הסיפור התקין, בדיוק כמו שעצם קיומו המדויק של האב מאפשר את קיומה התקין של הילדה, את מהלך חייה, את תאוות הידע שלה. את הכל. לפיכך, אם נחזור לקרוא בשורות הראשונות של הסיפור ללא האיורים, נקבל חוויה מבלבלת, חסרה, אבודה. חוויה המדמה ומקבילה לתחושותיה של הילדה כשהיא חווה את אובדן אביה.

הפורזץ הקדמי (דפי הפתיחה) של הסיפור, מציג איורי קו עדינים המתארים אפיזודות קטנות מחיי היום יום של אב ובתו הקטנה. אלה איורים נוסטלגיים. יש בהם ניחוח של משפחה אמריקאית לדוגמא משנות החמישים, והם מסוגננים בצורה ריאליסטית בהרבה מהאיורים שבפנים הספר. זהו מעין אלבום משפחתי שמעניק רקע כללי מאוד, סימבולי ולא מחייב לכל סיפור שנפתח באידיליה משפחתית שעתידה להישבר.


ייתכן ואיורים אלה גם משלימים עבורנו את הפרטים מחיי האב ובתו. הם מראים לנו את אינספור הרגעים שמהם מורכבת חוויית הקשר והגידול של הורה אוהב ומסור את ילדתו הקטנה. כך באיורים אלה, אנו מתוודעים לקניות שהם עושים יחד, לסוד שהילדה לוחשת על אוזנו של אביה, להתקרבות משותפת אל חתול ועוד ועוד. ולכן בסיפור עצמו, נוכחותו המינורית של האב כפי שהאיור מראה לנו מספיקה, ומכילה בתוכה את כל האינטראקציות האלה ועוד רבות כדוגמתן.

כשהאב נעלם, הבגידה והאובדן בלתי נסבלים. חור בלתי ניתן לאיחוי נבקע בעולם עצמו, והדרך היחידה לא להתרסק כליל היא להבטיח שפגיעה כזו לא תחזור שנית – לשמר את האיבר הפגוע מפגיעות נוספות.

מעניין שהלב, האיבר הסימבולי הזה שמייחסים לו רגש, אהבה וחיים, אינו מאויר בצורתו הסימבולית אלא בצורתו הריאליסטית: כאיבר שהוצא מהגוף. יש להתייחס לכך כיוון שאיוריו האחרים של ג’פרס מסוגננים ומזוהים עימו מאוד: החוטם הסכמטי המתחיל מהמצח, רגלי הגפרורים של הדמויות, היעדר הפה במקרים רבים ושימוש בצילום וטקסטורות. בניגוד ללב, למשל, הבקבוק מתואר בקו מיתאר מהיר בלבד, ורמז לברק על אחת הדפנות. ואם לא די בכך, הפורזץ האחורי מציג תיאור מדעי מאויר של החתך האחורי והקדמי של הלב וכלי הדם, עם פירוט אנטומי למיקומם של החדרים והשסתומים.


עמוד הפורזץ האחורי
מבוגרים יודעים היטב שאנחנו לא מרגישים בלב, שהוא אינו נשבר ואינו גדל או נחמץ. ילדים לעומת זאת, שומעים ביטויים רבים הקשורים בלב ויודעים לצייר את מבעו הסימבולי מגיל צעיר. הקשר של הסמל הזה אל האיבר הממשי הוא תמוה ולא חד-משמעי. ג’פרס בוחר דרך שלישית: ציור הלב כאיבר אורגני, אך בעל משמעויות סימבוליות. כך הוא מייצג את התחושות המשמעותיות ביותר, על ידי החולשה האנושית הבסיסית – איבר אנושי פגיע ואמיתי. (י. שווימר הסב את תשומת לבינו להיפוך התמוה שמופיע בכותרת הספר העברי בו מופיעים גיבורי הסיפור במהופך לגירסת המקור: “The heart and the Bottle “. השינוי מפתיע כי חשיבותו של הלב על פני הבקבוק מתבקשת).

בעמוד השני בסיפור, ניתן להבחין בין מדפי הספרים בבקבוק ובתוכו ספינה. חפץ אומנותי שחלף מעט מהעולם ויופיו טמון בקושי המגולם בו; הקושי להכניס ספינה לתוך בקבוק שפייתו צרה. אותו קושי יתגלה בסוף הסיפור, כשתנסה הגיבורה להוציא את ליבה מתוך הבקבוק, ורק הילדה הקטנה, באופן פלאי שאינו מצוין בטקסט או באיור, תצליח.



בחמישה עמודים שונים מופיע הים בספר, מה שהופך אותו לדמות חשובה כמעט כמו הלב והבקבוק. לב – ים – בקבוק. לא מעט הקשרים עולים מהשילוש הזה. אך אם נוותר בצער על העברית שמזמנת לנו את הצירוף “לב ים”, נוכל להבחין בנקל בשילוב אחר: בקבוק הנזרק אל הים ובתוכו מכתב קריאה לעזרה. במקרה זה, הלב עצמו הוא הקריאה לעזרה. ובאמת, אל חוף הים, שם נמצאת הילדה, מתגלגל הבקבוק וההצלה מתרחשת.

“הבקבוק והלב” הוא ספר מופתי ביכולת שלו להעביר רגש, שרוב ספרי הילדים לא נוגעים בקצהו, באמצעים רבים שנראים כמעט אגביים. חשיבותו של האיור בספר, כמו עומק הרגש המתואר בו, עומדים כמעט בסתירה לקלילות הסגנונית בה הוא כתוב ומאויר. ג’פרס מתאר את תאוות החיים של הגיבורה כהתפרצות ססגונית של צבע, דימויים וסגנונות. גם כאן, בארספואטיות שובה לב, משתמש ג’פרס באיור כדי להעביר מסר לא מילולי מרכזי. הנה, באיור שלמעלה ניתן לראות איך בדיוק נראית תאוות חיים של סופר-מאייר שיוצר עולמות כמו העולם של “הבקבוק והלב”.

טלי הוכשטטר היא פסיכולוגית קלינית שמטפלת, מדריכה מלמדת ומפרשת לפי הגישה הפסכואנאליטית של העצמי. עובדת בנהריה ובתל אביב.
תמר הוכשטטר היא מאיירת ותלמידת התואר השני ב”תרבות הילד” באוניברסיטת תל אביב,
טלי ותמר הן אם ובת שדנות בספרים, פסיכולגיה ויצירה, את הרשימה על “הבקבוק והלב” הן כתבו במשותף.

“הבקבוק והלב”, כתב ואייר: אוליבר ג’פרס, מאנגלית: רמונה די-נור, עריכה: רחלה זנדבנק. הוצאת כתר, 2011.
הפנקס כתב עת מקוון לספרות ותרבות לילדים

בתגובה הבאה ספרים נוספים של המחבר

 

[יעלקר]