יוני 18, 2023
היצירה “אריה בלילות”[1] שכתב מאיר שלו ואייר יוסי אבולעפיה, היא סיפור הומוריסטי של “סידור” כפול. בהתחלה ההורים רוצים “לסדר” את יפתח ובלילות מתחפשים לאריה וכשהילד מגלה את התעלול הוא “מסדר” אותם ומלמד אותם לקח.
המפגש של הגיבור עם האריה מתואר בהדרגה:
בלילה אחד שומע יפתח קולות מוזרים של נהמות ושאגות (רררר…ו גרררווו וגררראההה) הוא מציץ לגינת הבית ורואה אריה ענקי. מרוב פחד הוא חוזר למיטה ונרדם מיד. בבוקר הוא מציץ מהחלון ואין זכר לאריה, המראה פסטורלי ובגינה יושבים ההורים בהרמוניה. (“שותים קפה מספל אחד”).
בלילה השני הקולות חוזרים אך הוא מציץ ורועד מפחד, אך הפעם גם האריה ראה אותו, חשף עליו ניבים, פער עליו מלתעות ושאג שאגה איומה ונוראה. יפתח חוזר למיטה אחוז אימה. בבוקר הוא שוב מציץ מהחלון והתמונה הפסטורלית וההרמונית חוזרת.
בלילה השלישי, יפתח אינו מספר להורים את מה שעבר עליו בלילות, ובתהליך של רגרסיה הוא רוצה לחזור לישון במיטה שלהם. כשהם מסרבים הוא אינו מצליח להירדם, רואה את הקולות, מנסה להדחיק את קיומו של האריה, אך אינו מצליח. שוב מציץ החוצה ושוב מצויה עליית מדרגה: האריה קרוב לשמשה, משתולל, מזנק, מתגלגל ונוהם נהמות. בבוקר התמונה הפסטורלית וההרמונית של ההורים חוזרת. יפתח אינו מבין: “מה הם לא יודעים שיש שם אריה בלילות”.
בלילה הרביעי יפתח מכין מראש כלי נשק (מקל גדול ועבה), כי הוא מתכונן לעליית מדרגה, שאכן מתרחשת. “אריה. ממש. בחדר. אצלו.” במבנה שמגביר את המתח (ארבעה משפטים בהם כל משפט בן מילה אחת). האריה חודר למרחב הפרטי מחטט, מרים את השמיכה ומקרב את ראשו. ככל שהמפגש עם הפחד חוזר האימה מתגברת, והחזרות וההדרגתיות יוצרות אלמנט הומוריסטי: כדור שלג שסופו להתפוצץ. האימה מוציאה מיפתח תגובה אלימה: הוא מניף את המקל, צועק ומאיים על האריה, רודף אחריו בכל הבית ובגינה ומכה אותו במקל. האריה בורח, מועד מסתבך עם עצמו והתחפושת מתפרקת ונופלת לארץ כמו סמרטוט.
כריכת הספר (יח”צ)
כאן מתרחשת שבירת ציפיות (אלמנט הומוריסטי נוסף) כשמסתבר שלא מדובר באריה אמיתי, אלא שההורים התחפשו לאריה כתעלול משחקי. אך יפתח מנצל את הסיטואציה ומתרחש היפוך תפקידים. הילד לוקח את המשחק עד לקצה ומלמד את ההורים לקח: הוא סוגר את ההורים בחדר, כאילו היו בגן-חיות, ומונע מהם: טלוויזיה, קפה, ללכת לעבודה, לאכול סלט ולקרוא עיתון כיוון שהפעילויות הללו אינן מתאימות לאריות.
ילדים מזדהים עם הפחדים של הגיבור ונהנים מן המתח ההדרגתי, וכשיפתח “תופס” את ההורים הם מזדהים עם הצלחתו “לסדר” אותם. הצלחה זו עונה על המשאלה הכמוסה של ילדים של היפוך תפקידים, שהם יקבעו את הכללים והגבולות בבית וישמשו בתפקיד ההורה. יחד עם זאת הם נהנים מהסלפסטיק: הילד רודף וההורים בורחים, מסתבכים עם התחפושת שמתפרקת, נופלים מהעץ, קמים, נתקלים, מועדים, נשמטת לאריה הרגל ומתפרק לו הראש.
יחד עם זאת מעוררת היצירה התנגדות של אנשי חינוך, ובעקבות בקשה של האגודה הבינלאומית לזכויות הילד כונסה ועדת הכנסת לזכויות הילד לדיון בנושא צנזורה על ספרי ילדים. גננות ואנשי חינוך התלוננו שההורים ביצירה מפחידים את הילד בכוונה תחילה, ושיש בו אלימות הן מצד ההורים כלפי הילד והן מצד הילד כלפי ההורים.[2]
מבקרים ראו ביצירה רמיזות לחיי המין של ההורים[3]. מאיר שלו מתנגד לפירוש זה וטוען שהספר אינו על סקס. “מדובר בשאגות של אריה. ולו הייתי רוצה לרמוז על סקס לא הייתי בוחר דווקא בשאגות”. לטענתו הספר יוצא מתמונה מאוד ברורה שכל הורה מכיר שכאשר ההורים מתחבקים תמיד הילד ממהר להפריד או להצטרף לחיבוק, משהו בחיבוק של אבא ואמא ובעמידה שלהם מולו כקיר אחד מאיים על הילד[4].
האריה ביצירה אינו ממשי, אלא מדובר בתעלול של ההורים שמתחפשים לאריה. האריה מייצג את הפחדים של הילד וכן מייצג את השליט בבית (ההורים). הם קובעים את כללי ההתנהגות ויוצרים את הגבולות.
מתוך הספר
שני ההורים נכנסים לתחפושת של אריה אחד. בלילה, מתקשה הילד לפרש ולהבין את המציאות. בחסות החשיכה הוא חושב שמדובר באריה אמיתי, ואינו יכול לדעת שמדובר בתחפושת, במשחק ובתעלול. ההורים מבצעים כאן היפוך תפקידים: בדרך כלל הילדים הם שמשחקים, מתחפשים ומבצעים תעלולים. ההורים מנסים לשחק אתו, אבל הוא אינו מבין שמדובר במשחק, ואינו יודע את הכללים מראש. משחק מתקיים כאשר מראש נקבעים הכללים, וכל המשחקים מודעים לכללים. (יתכן שחוסר ההבנה של יפתח שמדובר במשחק יוצרת את הרגשת אי-הנוחות בקריאה ראשונה של היצירה).
באמצעות התחפושת, מנסה המתחפש להחליף זהות. יתכן שבאופן טבעי ההורים של יפתח חשים שהם מתירניים מדי, ולכן כדי להיות סמכותיים ולקבוע גבולות ברורים הם צריכים להתחפש לאריה. התחפושת מאפשרת להם לנסות להיות הורים אחרים. אבל בסופו של דבר הם מסתבכים, והתחפושת נופלת מהם כמו סמרטוט – מטפורה למצבם כהורים. ההורים מוצגים כאילו כאינפנטילים, שאינם מודעים לבעיות של הילד ולפחדים שלו, איך הוא תופס את המציאות ואותם, וגם יפתח אינו משתף אותם בפחדים שלו. בשמו של הגיבור, יפתח, מצויה אירוניה, כי היינו מצפים, על פי שמו שהוא יהיה ילד פתוח שמשתף את הוריו בתחושותיו ובבעיותיו, אך הוא חושב שהם אמורים לדעת ולהבין מה שקורה לו מעצמם.
כאשר יפתח מבין שמדובר במשחק, כמו ילד הוא ממשיך במשחק, והופך להיות “מאמן האריות”, ומחייב אותם להמשיך להתנהג כאריות. עד שהמשחק נגמר. הם מבקשים סליחה שלא הסבירו לו מראש שמדובר במשחק והוא משחרר אותם. עכשיו כשהוא מבין שמדובר במשחק, שלושתם משחקים לפעמים בתחפושת האריה, אך לא בלילות אלא באור היום.
היצירה עוסקת בזווית הראיה של הילד כפי שהוא רואה את הוריו. מבחינתו קים פער בלתי מוסבר בין הלילה ובין היום: בלילה הוא רואה אריה ענק, וביום אבא ואימא יושבים בגינה בתחושה פסטורלית. מצד אחד הוא חווה הרמוניה שבאה לידי ביטוי באור היום ובגינה הפורחת, מצד שני בלילה הוא נמצא במסע אימים של פחד שמישהו רודף אחריו ומנסה לטרוף אותו, והוא שומע נהמות ושאגות, שמסתיימות בצליל RAAA (צליל: רע). משהו רע קורה לו. הלילה מייצג את כל מה שלא מובן לילד, ומצבי הכעס והאלימות צפים על פני השטח. אם כעסו עליו, או שדרשו ממנו לעשות דברים שהוא אינו רוצה, או אינו יכול לעשות, הוא מרגיש מותקף.
ניתן לראות במסע האימים חלום טורדני שחוזר על עצמו, שמאפשר לו לעבד את פחדיו וכעסיו. במסע הזה הילד לבד ובודד. הוא מציץ מהחלון לגינה. ההצצה הזאת מתכתבת עם השיר של ביאליק: “עציץ פרחים”: “כל היום הגנה יציץ…הוא לבדו עומד כאן” ומדגישה את הילד האחד שעומד מול קואליציה של הרבים = הוריו. היצירה מציגה לנו את הילד בגיל הרך שתופס את הוריו באופן קוטבי. מצד אחד הורים, מעניקים, מגוננים ותומכים שבאים לידי ביטוי במטפורה של אור היום ובגינה הפורחת ומהקוטב הנגדי הורים מפחידים ומסוכנים, שאינם מתחשבים בבדידות שלו, שבאים לידי ביטוי במטפורה של הלילה, והאריה הנוהם, השואג שבא לטרוף את הילד. הפער הזה אינו ניתן לגישור.
השימוש בדמות המספר כמספר יודע-כל הופך את היצירה למורכבת. אם היצירה הייתה נכתבת מפי דובר-ילד בגוף ראשון, הרי שטבעי היה לקרוא אותה מזווית הראיה של הילד, שמדמה, שחולם ובפועל הדברים לא התרחשו. למרות השימוש במספר יודע-כל הנמען-ילד מזדהה עם זווית הראיה של יפתח גיבור היצירה, אך הנמען המבוגר נדרש לפצח את המורכבות. דמות המספר מהתלת בקורא, כי למרות שמדובר במספר כל-יודע שאמור להיות אובייקטיבי, ולתאר את הדברים כפי שאכן קרו, הוא מבטא את המציאות מזווית הראיה של יפתח והדמיון שלו בלילה, וניתן לפרש שההורים לא באמת התחפשו לאריה.
מתוך הספר
כמו כן, עוסקת היצירה בחשיבות הנפרדות. למרות שלעתים יש לילד משאלה להתמזג ולחזור לביטחון וההכלה של הסימביוזה הינקותית, והוא מרגיש מאוים אם הוא עומד מולם, המסע של הנפרדות והעצמאות הוא תהליך חשוב ומורכב. כשיפתח חושב שהפתרון למפגש בלילה עם האריה יהיה לישון במיטה של ההורים (כמו שהם הרשו לו כשהיה תינוק) ההורים מתנגדים ויוצרים גבולות. בכך הם מאפשרים לו להתגבר על פחדיו ומחנכים אותו לעצמאות. בסוף, רק כשמשעמם להם ועצוב, הם שוב מתחפשים. אבל עכשיו יפתח יודע שזה משחק.
גם בנושא ההתחפשות מתקיים היפוך תפקידים: בעבר הילדים היו משתוללים, מתחפשים, ומבצעים תעלולים להורים וההורים נתפסו כרציניים. ביצירה התהפכו היוצרות – הילד רציני והורים היתוליים. דמות המספר מדווחת שיפתח מבין שההורים זקוקים למשחק התחפושות כשמשעמם להם ועצוב. מצד אחד המשמעות היא שהילד אינו יכול לענות על כל משאלותיהם, ויש להם עולמות משלהם. מנגד, מבחינת הילד קים כאן מסר שעלול להעליב אותו, כיוון שהוא רואה את עצמו במרכז, והוא חושב שהוא צריך להיות כל עולמם. המסרים הללו הם חלק מתהליך הנפרדות.
יחד עם זאת, ניתן לפרש שהיצירה עוסקת בסוד שהמשפחה מנסה להסתיר, וככל שמנסים להסתיר אותו הוא גדל לממדים מפלצתיים, שבאים לידי ביטוי בתהליך ההדרגתי שבו מוצג האריה. בחסות החשיכה מסתירים את הסוד, ולא מדברים על מה שרוצים להסתיר. ההורים מסתבכים “בשקרים הלבנים” של עצמם ויפתח חושף את האמת. הדימוי של המשפחה הוא דימוי אידיאלי והרמוני, וההורים אינם רוצים לפגוע בו, ולכן הם שומרים על סודות מפני הילדים.
לכן מבחינה חיצונית, שבאה לידי ביטוי ביצירה באור היום בגינה, הכול נראה הרמוני. אך מתחת לפני השטח המציאות מאיימת ומסוכנת. הצליל ‘רע’ מלווה את היצירה כל זמן שמסתירים את האמת ומפחדים שהיא תתגלה. יפתח מסיר את המסכה והסוד נחשף. עכשיו ניתן לדון בו לאור היום ולשבת יחד עם ההורים בגינה.
מתוך הספר
ביצירה זו קימת ביקורת על ההורות בתקופתנו, בה משתדלים ההורים להיות חברים של הילד במקום לתמוך, לפתח את הביטחון העצמי וליצור אווירה של פתיחות ושיח על המצוקות של הילד.
בנוסף לכך, נוגע כאן מאיר שלו בהיבטים עמוקים של קיומנו האישי, החברתי והפוליטי. כיוון שהיצירה עוסקת בתחפושות ובמסכות שאנו עוטים על עצמנו בגלוי, כמו שאנו רוצים להיראות כלפי חוץ, ובסמוי – מה שאנו מנסים להסתיר, במודע ושלא במודע. מבחינה זו גם האווירה ההרמונית של הישיבה בגן לאור היום היא סוג של מסיכה, שמסתירה את הזעם, האלימות, התוקפנות והרצון לשלוט על אחרים שמצויה בתוכנו. מצד שני, המסכה של החזק והגיבור שאנו עוטים על עצמנו, גורמת לנו להסתבך עם עצמנו ולבסוף מתגלה האמת במערומיה.
למרות שבגלוי נמנע מאיר שלו לעסוק בעמדות פוליטיות בעיקר בכתיבתו לילדים, בהיבט העמוק ניתן לפרש את היצירה בפן החברתי-פוליטי. לחברה הישראלית-יהודית חשוב לתפוס את עצמה ולהיראות חזקה ומנצחת, אך השסע החברתי חושף אותנו בחולשתנו, וכמו כן למרות הניצחונות הצבאיים ושכרון הכוח, לא הצלחנו בשטח להפיק מהם ניצחונות אסטרטגיים, והמאבק הישראלי-פלסטיני ממשיך עד היום. ביצירה מוסרות המסכות ומתבררת האמת ואז ניתן לקיים שיח והידברות. למרות זאת ההורים אינם מוותרים לגמרי על התחפושות, בעיקר כשמשעמם להם ועצוב. אולי לפעמים האמת קשה מדיי ומעציבה ולכן אנו נזקקים לעיתים, במודע, לעטות שוב את המסכה.
