על המוות

[אוהבת שוקולד]

על המוות

בני, בן 6, בשבוע האחרון מדבר על המוות. ככל הנראה, המחשבות על כך התחילו לפני כן, היות והביע חשש וחרדה מפני עליה לכיתה א', שבכל פעם פרשנו אותה כקושי במעברים ועוד דברים.
לפני כשבוע הוא התחיל לבכות בלילה לפני השינה ושוב אמר שלא לא רוצה לעלות לכיתה א'. כששאלנו (שוב) מה הסיבה, אמר פתאום שאינו רוצה לגדול וכששאלנו שוב, אמר שאינו רוצה למות.
מאז הוא עסוק בנושא הזה יום יום, בעיקר לפני השינה. הדבר גורם לו לבכי רב, לחרדות, רוצה לחזור לישון איתנו במיטה.
הוא לא נתקל במוות עד עתה במעגלים הקרובים אליו.
יש לציין שאנחנו מנסים לדבר איתו על המוות (מאז שזה עלה אצלו), להגיד לו שזה חלק ממעגל החיים, שזה יקרה בעוד הרבה מאוד זמן ושחשוב כרגע לחיות ולהנות וכו', אך בתחושה שלנו זה לא מנחם ולא מפחית את ה"גל" הבא בלילה שאחרי.

השאלה היא מה עלינו לעשות, הוא מסרב להצעותינו לפנות למישהו שיוכל לעזור לנו עם הנושא, נראה שמתבייש לדבר על זה.

דבר נוסף הוא שהוא ילד שבאופן כללי לא משתף בדרך כלל והשיתוף הזה הוא שיתוף נדיר.

 

[דנה פסיכולוגית]

חרדת המוות

החרדה מפני המוות קיימת אצל כל אחד ואחת מאיתנו, זה מאיים ולא נתפס בתודעה והמצב הבריא הוא שאנו מדחיקים את הנושא, אחרת לבטח היינו מאבדים את השפיות.
ילדים, בטח בגיל שש, לא יכולים אפילו לתפוס מהו המוות. אין להם את החשיבה המופשטת ואמרות כגון "המוות הוא דבר טבעי שיקרה עוד הרבה הרבה זמן", ממש לא מנחמות. מה זה הרבה זמן במונחים של ילד קטן? ואם כולנו נמות בסוף והמוות הוא הדבר הגרוע מכל, אולי באמת לא כדאי להתבגר ולהגיע קרוב יותר ל"תחנה הסופית"?
לרוב ילדים בתחילת/אמצע גיל ההתבגרות, מפנימים שכולנו בני חלוף, מתעסקים עם נושא המוות וחוזרים להדחיק אותו עד להודעה חדשה, לרוב עד שאדם מוכר נפטר.
לכן, הדבר הנכון ביותר היה לגרום לילד להפנים שאין לו מה לדאוג, רק אנשים כל כך זקנים יכולים למות, לו זה לא יקרה. נכון שזו לא האמת ולצערנו גם תינוקות מתים מידי יום, אבל חשוב להגן על הילד, לא להרוס לו את התמימות שבמוקדם או במאוחר החיים יאמתו אותו עם המציאות הקשה - עם חולי, מוות, כשלונות וכו'. בגיל הזה הוא בטח לא בשל להתמודד עם מוות, בקושי אנחנו המבוגרים מסוגלים לכך (וכאמור, אנחנו בניגוד אליו מדחיקים את הדבר ואילו הוא מתעסק בזה והחרדה משתלטת עליו).
גם פנייה לאיש מקצוע אמורה לבוא מכם והוא לא צריך להבין שזה בגלל החרדות מפני המוות. פסיכולוג, או כל איש מקצוע בתחום, לא ינהל שיחות על המוות עם ילד בן 6. התכנים יצוצו תוך כדי משחק, ציור וכו' ולא דרך שיחה ישירה עם נושא החרדה.
חשוב שבנכם יעלה בשמחה לכיתה א', ידע שלגדול זה דווקא מאד נחמד - הוא יהיה עצמאי יותר, ההורים יותר סומכים עליו כי הוא כבר לא ילד קטן וכו'.
בהצלחה,
דנה.

 

[הרהורים1]

בנושא מוות

שלום לך אוהבת שוקולד,

אני מצאתי את עצמי בדיוק באותה סיטואציה לפני כשנתיים עם בני הצעיר ואחד הדברים שסייעו לנו היה ספר, שלצערי איני זוכרת את שמו כי השאלתי אותו למישהו, שנגע בדיוק בנושא זה. אני בטוחה שבסטימצקי או צומת ספרים יהיה להם מה להמליץ.

דבר נוסף שעשיתי היתה פעילות סביב העונות שנוגעת ב"דרך לא דרך" בכל עניין המחזוריות, התחלה- אמצע -וסוף, ניצנים שרק מתחילים לפרוח ועלים יבשים שנושרים.
בכל הפעילויות שעשיתי איתו מעולם לא הוזכרה המילה "מוות" באופן חד משמעי אבל בהחלט היתה לזה משמעות בעיניו ובאיך שהיא פירש את הדברים.

מקווה שזה עוזר במשהו,
בהצלחה

 

[הרהורים1]

ועוד דבר אחד קטן

אני חושבת שחשוב להתייחס לחרדה שלו מפני כיתה א' מעבר לכך שהוא אכן מאבד את המקום שלו להיות קטן, צעיר ועטוף וגם עובר למסגרת חדשה עם ילדים ומורה חדשים, בית ספר גדול, הרבה כיתות וכו'. בקיצור, זו בהחלט קפיצת מדרגה ענקית (גם לנו ההורים) ואני מאמינה שצריך לתת לזה מקום.
חשוב ביותר לדעתי להקשיב ופשוט להיות שם איתו בתוך כל הקושי הזה ולהבטיח לו במובן מסויים שהכל יהיה בסדר. כחלק מההכנה אפשרי בהחלט לומר לו כיצד זה יראה, מה מצופה ממנו, ולשאול אותו (אולי דרך פעילות יצירתית) מה מלחיץ ואולי לתת לו רעיונות קטנים כיצד עליו לנהוג ולנסות להחזיר את תחושה השליטה לידיו.

כשילדיי התחילו את כיתות א' אני נתתי לכל אחד מהם פתקון קטן שנכנס לתוך הקלמר שכל פעם יכלו להביט בו ולהרגיש יותר בטוחים. מהם אני יודעת כיום שזה עזר להם ביחוד כשהרגישו שקשה להם, כשהיו געגועים לבית, לגן ולכל דבר אחר בזמן השהייה בבית הספר.