על המכונה שהיא אנחנו

[noa128]

על המכונה שהיא אנחנו

פעם, כשהייתי צעירה זלזלתי בו, בגוף. היה הבטחון הזה שמה שלא אעשה לו - הוא יעמוד בזה. בכלל לא לקחתי אותו בחשבון את הגוף, כששעטתי קדימה אל החיים, עוברת זה וזה וזה, טלטלה כזו או אחרת...והתרגלתי לפינוק שרק הרוח והנפש קובעות. פינוק, לוקסוס שכזה... ממש כמו האוטו שלי שבחריקות גלגליו מורגש גילו, שמידי פעם מחליט למחות ולהפסיק להאיר/להניע/לקרר או לחמם - גם אל הגוף התחלתי להיות מודעת. רק בשנים האחרונות. לא, לא קרה שונדבר שצריך להבהל בגללו. עוד לא. אבל היום הוא כבר מאותת לי לפעמים שהוא כאן, שגם אותו צריך לקחת בחשבון, שעייפה לו הדרך. אתמול היה יום סוער, את זאת הבנתי בלילה. היו התרגשויות, ומתחים, ודכאון קל, ועצבנות כזו או אחרת. ובלילה בלילה, אחרי שחיכה בסבלנות - הגיב לו הגוף על הכל, אותת לי בדרכו המיוחדת ש"היי, אני כאן כדי לשים לך את הגבול, להזכיר לך שאת רק בנאדם".. כך ידעתי שהגיע הזמן לקחת גם אותו בחשבון. ברוח אני כאן תמיד. בגוף רק לפעמים. מנסה למצוא את האיזון.

 

[שלהבת הנר]

8-עם שלי אין לי מי יודע מה דיבור...

אבל ברור שכשהמח שלי עצבני וטרוד ומדוכא, בימים אלה בעיקר, הגוף מאותת לי על עייפות, חוסר חשק הוא סוחב יותר בשינה מאשר בפעילות. אני לא יודעת איזה תא במח כבה לי, אבל מה שבטוח שאני מתעצבנת, נשרף לי פיוז או שניים וככל הידוע לי, אין לי כרגע נוספים במלאי להחלפה. מה שאומר שאני מסתובבת עם שני תאים חשוכים וחרוכים, אט אט הם ירקבו ותולעים קטנים יבואו לכלות אותם סופית. אני רק מקווה שיש חידוש לכל הדבר הזה.....אני מקווה שהתאים החדשים הם טובים יותר, הם שיא הטכנולוגיה והקידמה. אני מקווה שהם אלקטרונים ודיגיטלים גם יחד. כאלו שאולי ניתן לחבר אותם למחשב ולראות מה הם חושבים או מה תפקידם. נראה לי שגם תא הסרוטונין שלי אוזל עם הזמן. הלכתי לכור בדימונה לחפש חומר כימי חזק למילוי, אבל מה אתם יודעים, אין. ניסיתי שטיפה וחיטוי עם אקונומיקה, אתם יודעים, לחסל את כל החידקים הרעים, אבל כנראה שהם עמידים. לך תהרוג שדים בראש לך. משימה בלתי אפשרית. השמש בחוץ, היא דוקא חייכה אלי וביקשה שאצא, אבל מה זה אין לי חשק. אז קרצתי לה ותרצתי את העדרותי מהעולם בכך שכואב לי המח וגם הלב. היא אמרה שבכל זאת אם ארצה לצאת היא תהיה בחוץ עד הערב. אבל כנראה שזה יום הירח שלי.....המשך יום נפלא לכולם.

 

[צלליתה]

אוי הגב

במובנים רבים היה לי "מזל" ובערך בגיל 18 חוויתי את הארוע הראשון בגב. "מזל", כי למדתי בדרך הקשה מאוד שלא מזלזלים בגוף. (אגב, חבר רופא ספר לי ספור שמאוד השפיע על חיי. הוא ספר שבדקו קבוצה של גברים צעירים ובריאים, גברים בתחילת שנות העשרים שלהם. לשליש מהקבוצה היתה פריצת דיסק. מסתבר, ואת זה לא ידעתי, שלחלק גדול מהאוכלוסיה יש פריצות דיסק, לקראת גיל 40 כבר מדובר על כחמישים אחוז, הענין הוא שלא כולם סובלים מפריצת הדיסק. בכל מקרה, לקחו את הקבוצה של פרוצי הדיסק, שעד לאותו הרגע היו בריאים לחלוטין וספרו להם שיש להם פריצת דיסק, והסבירו להם בדיוק מה המשמעות של פריצת הדיסק. יעני, אם עד עכשיו לא הפריע להם סביר מאוד שלהבא גם לא יפריע, אבל בואו נהיה חכמים ונלמד לשמור על הגב. מחצית מתוך פרוצי הדיסק נפלו למשכב. לא בגלל הדיסק, אלא בגלל הפחד) אני תמיד הייתי מאוד מחוברת לגוף. בצעירותי רציתי להיות פרימה בלרינה, ואני לא. אין כאן ספור טראגי של מי שרצתה ולא יכלה, נגיד בגלל הגב, או נגיד (הלואי....) כי פתאום צמח לה חזה ענקי. יש פה ספור של מי שלא למדה מספיק, ושלמדה התברר שהיא פשוט לא מוכשרת. למרות חוסר הכשרון אני והגוף תמיד הלכנו יחד יד ביד. אני משתדלת להיות קשובה לו, והוא, לפעמים מראה לי מי הבוס. כמו בסוף שבוע זה, שהגב תפוס. תיכף הולכת לשרוץ באמבטיה חמה בתקווה למזער נזקים. שבת שלום לכולם. ראיתם אגב שהדיון במהו האלבום המשובח ביותר של פינק פלויד שוב חזר?