על השירה - מטאפורה. אידילה ועוד
השירה היא אחת מצורות הכתיבה של ז'אנר ספרותי. החלוקה המקובלת כיום לז'אנר ספרותי, מכילה חלוקה של כמה סוגי כתיבה והם: שירה, דראמה וסיפורת. השירה כוללת בתוכה מגוון רחב של מאפיינים ויצירות מגוונות השונות זו מזו החל בשירים ליריים ושירה אפית, דרך שירת ימי- הביניים, בלאדות עממיות, פואמות ואידיליות. כשאנו מכנים יצירה ספרותית כ"שירה" יש לבדוק האם היא מכילה אמירה אחת של מיזוג כל יסודות השיר, קרי: מטאפורות ודימויים, משקל, חריזה ומבנה סדור של בתים/סטרופה. הלשון הפיגורטיבית ותוכן השיר יכולים לעצב אחדותו וייחודו של הבית כיחידה מבנית בשיר. השירה מהווה מיזוג של הלשון הפיגורטיבית/תמונית, עם יסודות צליליים ואמצעים אומנותיים סגנוניים - המטאפורה, הקונוטאציה, הדימויים, ההאנשה, המצלול, הסימבוליות ועוד. שירים רבים אינם מופיעים ברצף מתמשך אחד של טורים כפרוזה, אלא נחלקים ליחידות שיריות, המאופיינות במרחק גרפי הנקרא: בתים - ואלו מכילים מקצב של מילים בארגון ריתמי/קצבי. אין הקפדה על מספר השורות בבתי השיר. בית יכול להיות קצר בן שני טורים בלבד, או ארוך בן עשרה טורים ואף יותר. היוצר קובע מה יהיה אורך הטורים בשיריו, כשהעברה של מילה מטור לטור אחר יכולה לשנות לגמרי את משמעותו של השיר. * שיר לירי - שיר מגוון מאוד, ה "אני" הלירי לעיתים קרובות הוא גם הדובר בשיר, עומד במרכז ומוסר באופן בלתי אמצעי חוויה אישית, או תגובה והתייחסות שלו לעולם. יסודות ליריים קיימים גם בפרוזה וגם בדראמה. * מטאפורה - (השאלה) - ציור לשוני מרוכז, מבחירות תמונות בספרות. המטאפורה היא סוג של דימוי היוצר זהות משתמעת בין שני דברים שונים, תכונה מסוימת מושאלת ממוצג למוצג ומעניקה לציור החדש משמעות נוספת ויופי מעל ומעבר להיגיון הגלוי של הצירוף המילולי החדש. * אידיליה - "תמונה קטנה", שיר סיפורי שעניינו חיים פשוטים ושלווים. אידיליה יוצרת אווירה פסטוראלית ורומנטית, תמונות נוף רבות מומחשות, העלילה והשיחה מתנהלות בה באיפוק ובמתינות. במבנה של השיר, היחסים בין החלוקה לטורים לחלוקה תחבירית, יכולים לקבוע את קצב השיר ואת משמעותו. התבנית המשקלית בשיר, קשורה במבנה השיר. תבנית ההולכת ומתמעטת בהדרגה, יכולה להתקשר למשמעות השיר ומסבה את תשומת לבו של הקורא למסר-לתוכן. הלשון הפיגורטיבית בשיר מתייחדת בכך שהיא יכולה להפר כללים דקדוקיים, הקובעים שיש לשמור על אחידות בשימוש בפעלים, על פי בניין וזמן, כמו גם כתיבה במין זהה לאורך כל השיר.הלשון הפיגורטיבית יכולה לצרף למשל מושג מוחשי למושג מופשט ע"י שימוש במטאפורה , למשל, כמו גם צירוף של מושג אנושי לא אנושי, להשוות בין דברים שונים לחלוטין.הפרת כללים אלו, יוצרת חידוש, אינה מאפשרת קריאה אוטומטית, מסבה את תשומת לבו של הקורא לטקסט ויוצרת רב משמעויות ועמימות מכוונת. עצם היות הלשון הפיגורטיבית גמישה בידי הכותב, הופכת אותה למעשה היצירה בהתגלמותו.המשורר אינו משתמש בצירופים ובהקשרים המסמנים דברים בדרך שגרתית וחד משמעית, אלא יוצר צירופים והקשרים חדשים, ויכול להמחיש לקורא דברים בצורה שלשון פרוזה אינה יכולה להמחיש. בבסיס כל צירוף וקישור פיגורטיבי, עומד יסוד של דמיון והקבלה (אנאלוגיה) המעניקים מוחשיות ומעלים קונוטאציות שונות בקורא, מה שהופך את השיר לטוב ומתחבר לכל קורא וקורא באופן שונה. בעיצוב משמעות השירים תיטול הלשון הפיגורטיבית תפקיד מרכזי. בניתוח הלשון הפיגורטיבית ויחסה עם נושא השיר ומשמעותו, יש לשים לב לתחומי המשמעות, יש שירים שהעומס הפיגורטיבי בהם רב מאוד: מטאפורות, האנשות ודימויים רבים דחוסים במרקם השיר. לעומתם יש שירים, העושים שימוש מינימלי בלשון זו.בתחום העיצוב המילולי של השיר, כדאי להתעכב על רובדי הלשון, שמהם נבחרות מילות השיר, האם נעשה שימוש בלשון גבוהה או נמוכה, האם נעשה שימוש ברובד לשוני מודרני או נושן.יש משמעות לתחום הבחירה. בניסיון לאפיין משמעות זו, יש להביא בחשבון השפעות התקופה והזרם הספרותי. מבנים תחביריים בשיר עשויים לעצב את משמעותו: השימוש במשפטים ארוכים או קצרים, פשוטים או מורכבים, פסיחות, פיסוקו של השיר, מהווים מכלול גורמים המעצבים פאתוס בשיר. החומר קובץ מאתר באינטרנט העוסק בתחום - אך חלו בו שינויים ועריכה והוא לא הובא כלשונו.
השירה היא אחת מצורות הכתיבה של ז'אנר ספרותי. החלוקה המקובלת כיום לז'אנר ספרותי, מכילה חלוקה של כמה סוגי כתיבה והם: שירה, דראמה וסיפורת. השירה כוללת בתוכה מגוון רחב של מאפיינים ויצירות מגוונות השונות זו מזו החל בשירים ליריים ושירה אפית, דרך שירת ימי- הביניים, בלאדות עממיות, פואמות ואידיליות. כשאנו מכנים יצירה ספרותית כ"שירה" יש לבדוק האם היא מכילה אמירה אחת של מיזוג כל יסודות השיר, קרי: מטאפורות ודימויים, משקל, חריזה ומבנה סדור של בתים/סטרופה. הלשון הפיגורטיבית ותוכן השיר יכולים לעצב אחדותו וייחודו של הבית כיחידה מבנית בשיר. השירה מהווה מיזוג של הלשון הפיגורטיבית/תמונית, עם יסודות צליליים ואמצעים אומנותיים סגנוניים - המטאפורה, הקונוטאציה, הדימויים, ההאנשה, המצלול, הסימבוליות ועוד. שירים רבים אינם מופיעים ברצף מתמשך אחד של טורים כפרוזה, אלא נחלקים ליחידות שיריות, המאופיינות במרחק גרפי הנקרא: בתים - ואלו מכילים מקצב של מילים בארגון ריתמי/קצבי. אין הקפדה על מספר השורות בבתי השיר. בית יכול להיות קצר בן שני טורים בלבד, או ארוך בן עשרה טורים ואף יותר. היוצר קובע מה יהיה אורך הטורים בשיריו, כשהעברה של מילה מטור לטור אחר יכולה לשנות לגמרי את משמעותו של השיר. * שיר לירי - שיר מגוון מאוד, ה "אני" הלירי לעיתים קרובות הוא גם הדובר בשיר, עומד במרכז ומוסר באופן בלתי אמצעי חוויה אישית, או תגובה והתייחסות שלו לעולם. יסודות ליריים קיימים גם בפרוזה וגם בדראמה. * מטאפורה - (השאלה) - ציור לשוני מרוכז, מבחירות תמונות בספרות. המטאפורה היא סוג של דימוי היוצר זהות משתמעת בין שני דברים שונים, תכונה מסוימת מושאלת ממוצג למוצג ומעניקה לציור החדש משמעות נוספת ויופי מעל ומעבר להיגיון הגלוי של הצירוף המילולי החדש. * אידיליה - "תמונה קטנה", שיר סיפורי שעניינו חיים פשוטים ושלווים. אידיליה יוצרת אווירה פסטוראלית ורומנטית, תמונות נוף רבות מומחשות, העלילה והשיחה מתנהלות בה באיפוק ובמתינות. במבנה של השיר, היחסים בין החלוקה לטורים לחלוקה תחבירית, יכולים לקבוע את קצב השיר ואת משמעותו. התבנית המשקלית בשיר, קשורה במבנה השיר. תבנית ההולכת ומתמעטת בהדרגה, יכולה להתקשר למשמעות השיר ומסבה את תשומת לבו של הקורא למסר-לתוכן. הלשון הפיגורטיבית בשיר מתייחדת בכך שהיא יכולה להפר כללים דקדוקיים, הקובעים שיש לשמור על אחידות בשימוש בפעלים, על פי בניין וזמן, כמו גם כתיבה במין זהה לאורך כל השיר.הלשון הפיגורטיבית יכולה לצרף למשל מושג מוחשי למושג מופשט ע"י שימוש במטאפורה , למשל, כמו גם צירוף של מושג אנושי לא אנושי, להשוות בין דברים שונים לחלוטין.הפרת כללים אלו, יוצרת חידוש, אינה מאפשרת קריאה אוטומטית, מסבה את תשומת לבו של הקורא לטקסט ויוצרת רב משמעויות ועמימות מכוונת. עצם היות הלשון הפיגורטיבית גמישה בידי הכותב, הופכת אותה למעשה היצירה בהתגלמותו.המשורר אינו משתמש בצירופים ובהקשרים המסמנים דברים בדרך שגרתית וחד משמעית, אלא יוצר צירופים והקשרים חדשים, ויכול להמחיש לקורא דברים בצורה שלשון פרוזה אינה יכולה להמחיש. בבסיס כל צירוף וקישור פיגורטיבי, עומד יסוד של דמיון והקבלה (אנאלוגיה) המעניקים מוחשיות ומעלים קונוטאציות שונות בקורא, מה שהופך את השיר לטוב ומתחבר לכל קורא וקורא באופן שונה. בעיצוב משמעות השירים תיטול הלשון הפיגורטיבית תפקיד מרכזי. בניתוח הלשון הפיגורטיבית ויחסה עם נושא השיר ומשמעותו, יש לשים לב לתחומי המשמעות, יש שירים שהעומס הפיגורטיבי בהם רב מאוד: מטאפורות, האנשות ודימויים רבים דחוסים במרקם השיר. לעומתם יש שירים, העושים שימוש מינימלי בלשון זו.בתחום העיצוב המילולי של השיר, כדאי להתעכב על רובדי הלשון, שמהם נבחרות מילות השיר, האם נעשה שימוש בלשון גבוהה או נמוכה, האם נעשה שימוש ברובד לשוני מודרני או נושן.יש משמעות לתחום הבחירה. בניסיון לאפיין משמעות זו, יש להביא בחשבון השפעות התקופה והזרם הספרותי. מבנים תחביריים בשיר עשויים לעצב את משמעותו: השימוש במשפטים ארוכים או קצרים, פשוטים או מורכבים, פסיחות, פיסוקו של השיר, מהווים מכלול גורמים המעצבים פאתוס בשיר. החומר קובץ מאתר באינטרנט העוסק בתחום - אך חלו בו שינויים ועריכה והוא לא הובא כלשונו.
