על התעסקות מיותרת בעבר
זוג נזירים, מאסטר ותלמידו,
יצאו ממנזר אחד לבקר במנזר השני.
כמנהגם של נזירים, הרבו בהליכה,
המעיטו בשינה, במזון ובדיבור.
ביום השלישי של המסע,
הגיעו השניים לנהר שוצף
וראו על גדת הנהר אישה צעירה ונאה,
לבושה בבגדי כלולות שביקשה
את עזרתם בחציית הנהר.
"אינני רוצה להרטיב את בגדיי הכלולות"
אמרה להם האישה,
"התוכל לשאת אותי בזרועתך?"
התלמיד רצה לסרב בשם רבו,
אבל לפני שהספיק לומר מילה,
הסכים המאסטר לשאת אותה.
הרים המאסטר את האישה על כתפיו,
על מנת שבגדיה לא ירטבו,
וחצה איתה את הנהר.
התלמיד הביט במאסטר שלו
וכדרכם של נזירים שתק.
חלפו שלושה ימים נוספים
של הליכה ודממה מעיקה,
הנזירים התקרבו אל המנזר,
ואף יכלו לראות אותו בקצה ההר.
לפני שהחלו לעלות בשביל עצר התלמיד ואמר:
"זהו, אני לא יכול להמשיך,
אני לא יכול להבין איך עשית את זה?
איך נשאת אישה על כפייך?"
חייך המאסטר אל תלמידו ואמר לו:
"עוד רחוקה דרכך אל התובנה".
"מה קשורה התובנה שלי לאישה?"
שאל התלמיד.
"התובנה היא מה שמבדיל ביני לבינך",
אמר לו המאסטר,
"אני הרמתי אישה על כתפי ונשאתי
אותה במשך שלוש דקות מצד
אחד של הנהר לצידו השני,
כשהגענו לגדה הורדתי
אותה מכתפי ושכחתי אותה...
אתה לעומת זאת ממשיך
לשאת אותה כבר שלושה ימים"
כך גם אנו-מעמסה שהורדנו מכתפינו רצוי שנשכח.
דברים שעברו, ואין להם השפעה על חיינו העתידיים,
לא צריכים להטריד אותנו יותר.
שמירת הכאבים והכעסים גורמת לנו לשלם מחיר יקר.
לעיתים קרובות אנו חושבים שלסלוח לאנשים זו מתנה
שאנו נותנים להם, אך זכרו,
עכשיו זה ברור כי זו מתנה שאנו מעניקים לעצמנו.
זוג נזירים, מאסטר ותלמידו,
יצאו ממנזר אחד לבקר במנזר השני.
כמנהגם של נזירים, הרבו בהליכה,
המעיטו בשינה, במזון ובדיבור.
ביום השלישי של המסע,
הגיעו השניים לנהר שוצף
וראו על גדת הנהר אישה צעירה ונאה,
לבושה בבגדי כלולות שביקשה
את עזרתם בחציית הנהר.
"אינני רוצה להרטיב את בגדיי הכלולות"
אמרה להם האישה,
"התוכל לשאת אותי בזרועתך?"
התלמיד רצה לסרב בשם רבו,
אבל לפני שהספיק לומר מילה,
הסכים המאסטר לשאת אותה.
הרים המאסטר את האישה על כתפיו,
על מנת שבגדיה לא ירטבו,
וחצה איתה את הנהר.
התלמיד הביט במאסטר שלו
וכדרכם של נזירים שתק.
חלפו שלושה ימים נוספים
של הליכה ודממה מעיקה,
הנזירים התקרבו אל המנזר,
ואף יכלו לראות אותו בקצה ההר.
לפני שהחלו לעלות בשביל עצר התלמיד ואמר:
"זהו, אני לא יכול להמשיך,
אני לא יכול להבין איך עשית את זה?
איך נשאת אישה על כפייך?"
חייך המאסטר אל תלמידו ואמר לו:
"עוד רחוקה דרכך אל התובנה".
"מה קשורה התובנה שלי לאישה?"
שאל התלמיד.
"התובנה היא מה שמבדיל ביני לבינך",
אמר לו המאסטר,
"אני הרמתי אישה על כתפי ונשאתי
אותה במשך שלוש דקות מצד
אחד של הנהר לצידו השני,
כשהגענו לגדה הורדתי
אותה מכתפי ושכחתי אותה...
אתה לעומת זאת ממשיך
לשאת אותה כבר שלושה ימים"
כך גם אנו-מעמסה שהורדנו מכתפינו רצוי שנשכח.
דברים שעברו, ואין להם השפעה על חיינו העתידיים,
לא צריכים להטריד אותנו יותר.
שמירת הכאבים והכעסים גורמת לנו לשלם מחיר יקר.
לעיתים קרובות אנו חושבים שלסלוח לאנשים זו מתנה
שאנו נותנים להם, אך זכרו,
עכשיו זה ברור כי זו מתנה שאנו מעניקים לעצמנו.
