על חורבן ותקומה../images/Emo14.gif
היום ציינו חורבן 2 בתי מקדש. ובנוסף ההתנתקות שבפתח. הלב נקרע. והמעמד מחייב חשבון נפש.כל היום חשבתי על משמעות החורבן, ומדרך הטבע שהגעתי לבסוף לחורבן האדם.אמא שלי היתה מקדש טהור של תמצית הקיום האנושי (כולנו כאלו) ואז החל המבצר להתמוטט. אבן אבן. עד שלבסוף לא ישאר זכר מהמקדש היפיפה הזה. לא יהיה זכר למי ומה שהיתה. שק עצמות עייפות ודואבות. והנה אני מביטה על ירושלים העומדת על טילה יפה וקדושה ומבלי להתייחס למחלוקות בקירבנו שיש האומרים כי יובילו להרס וחורבן שלישי עוד בטרם נבנה הבית השלישי. עלחורבות דבר שנהרס כמו מקדש או עיר בירה או ריבונות ועצמאות של עם יש אפשרות של תקומה. של הפיכות והחזרת המצב הקודם. הרי על זה אנו שרים בהימנון הלאומי שלנו. ואני שבה וחושבת על המתנחלים שהחורבן עומד בפיתחם (ומן ההגינות לציין שבלב כבד אני בעד ההתנתקות) הם יאבדו את הבית שבנו. ואני לא מתכוונת רק לבית פיזי אלא לרוח הבית. בבית הזה הגיעו ובו אהבו וכעבור 9 ירחים הביאו אל בין כותליו את פירות אהבתם ופה חגגו יום הולדת או בר מצווה. הרבה צחוק או לחילופין בכי שמעו קירותיו וזה גם מה שנלווה לבית העץ שנטעו והשביל שסללו. אבל עם כל הצער שבדבר אפשר לארוז גם את הזכרונות בלב ולבנות מחדש מהיסודות ועד לגג בית חדש על קרקע בתולית לזרוע גפן וזית ולהפוך את החורבן לתקומה. אמא שלי תמיד אמרה שהבית האמיתי זה בפנים בלב וכל השאר חמישה חדרים, שיש במטבח ובויידם זה המעטפת. ואני מסתכלת בה יושבת מכונסת בעצמה ידה רועדת קלות כשהיא מנסה משימה קשה כמו הגלות להכניס לפה את הכפית מבלי לשפוך את תוכנה על החולצה והכורסה והריצפה. ואני שואלת עצמי" יש מישהו בבית?" ויודעת שלא! שאת החורבן הזה שקוראים לו אלצהיימר אי אפשר לעצור וזו שאלה של זמן עד הכיליון הסופי התמידי חורבן ללא אפשרות לתקומה. חורבן מוחלט וסופי בהחלט בלי גלגל הצלה או חבר טלפוני. חורבן בלי תקומה. ואני מביטה סביבי ואני רואה את סימני החורבן החל מהקיר המתקלף והביוב הדולף וחוטי החשמל הרעןעים או הגינה השוממה. וחשבתי על רשימת הקניות של מה עוד נחרב. האישיות של אמא ובריאותה ואיכות חייה והבית שנותר ללא מלכה והחיים שלי והעצמעות שלי והמשפחתיות שלי וכן גם הידידות שלי עם כמה אנשים שהיו יקרים לי ובעיקבות המצב נחרבו יחסיי איתם. חברים ובני משפחה שנעלמו מהר לפני בוא הבולדוזרים והשופלים להרוס. ואני חשבתי על ידידות בכלל שמשולה לבית.זה שבלב. אתה פותח דלת ביתך לזר ומכניסו לחייך לעולמך ולא רק דלת פתחת בפניו גם את ליבך. ודומה שהנה הבית הזה. בית הידידות כחומה בצורה יעמוד בפני הכל. בפני אויב האורב בחשכה ובפני הקור והצינה וחיות טרף וסופות וגשמי זעף. ואז נזרקת אבן כבדה על בית הידידות ואתה מגלה שאשלייה היתה זו כי בבית זכוכית אתה דר. ובבת אלת הכל חרב. ועכשיו אני שואלת עצמי האם בית הידידות דינו כבית המקדש הראשון או משול לחולה אלצהיימר שמשנחרב נחרב??... ואין לי תשובה רק כעס. הרבה כעס.