על חיבתי לסמול-טוק
חשבתי שיהיה נחמד לדבר איתה... טוב, זה שהיא לא מספרת לי דברים - אמת שזה עניין.. שלה אבל טוב נו. ואם אני אלך צעד קדימה, אז גם לא לפגוש את המשפחה? ועם מה נשארים זה שהמציאות לא טובה, לא אומר שיש אלטרנטיבה טובה יותר מוכרחים להשלים עם כמות סבל בשביל כל השאר, יש אופטלגין. אדוויל. ובטח עוד כמה אנשים. הם אומרים שאני שקטה כשמקשיבים להם לא נותר אלא להשתאות על שאני עוד מדברת. יש לי כאבי בטן נוראים. מהאימון, אל תאמצו את הדימיון שלכם סתם. כאב שלפני אכילה, כאב אחרי אכילה, וגם כאב ללא מזון. ומילא שתבקרו, לפחות לא תשאלו שאלות.. טוב, אז אכלתי בסביבות עשר וחצי ארוחה ראשונה רצינית (כמובן בערב).. 2 כדורים בהפרש של 4 שעות, נקווה שיעזרו. אז כן, אולי אני נחשבת בודדה אבל מעדיפה שלא לשתף את כולם בהכל במילא ברובו אני מתחרטת. באמת איכפת לי שאתן לא אוהבות את איך שהגבות שלי נראות? אז, האמת שכן. ואולי עדיף שאני לא אשאל. האם לא ידעתי שזה יצא פחות יפה? ידעתי. אבל לא היה מזיק לכן לומר מחמאה או שכן. אז, טענו.. שאני לא מקשיבה, היום טוענים שאני לא מגיבה.. מטבעם של בני אדם כנראה למצוא פגמים, לאתגר אותנו. אז כן, כואבת לי הבטן, בשיחות עם האנשים שאהבתי קיבלתי הטפות מוסר (כמה לא מפתיע) יש לי המון מה להספיק. אני עדיין מתווכחת, אבל עם סגנון יותר בוגר. אני מתחילה, נדמה לי, לעכל את העבר לא שאני זוכרת את התוכן, רק שאף פעם לא האמנתי באמת שאגיע - ואעבור - את גיל 18 על הצוקים, תמיד הופיע בזמן הנכון מלאך בעיתות משבר אמיתיות היה שם מישהו. תמיד לא שבאמת רציתי אי פעם למות. אבל גם לחיות זה לא משהו. אבל תתחברו עם הדור השלישי (או עם המוזהב) תבינו כמה כל דקה היא אוצר כשהגוף מתפרק. לראשונה, כשהייתי חולה, נזכרתי, שכן, עדיף להיות בריא וצעיר. אבל אם להיות חולה, אז גם צעיר זה פלוס. בכל מיני אישורים שצריך להוציא - אז מאשרים בכייף, כי אתה "צעיר" ביטוח הבריאות זול יותר. החיים כנראה אמורים להיות סבל. עם קרני שמש, ואולי גוונים של אפור מבעד לשחור-לבן. אנחנו נולדים כשאנו לבד.. וכשאנו מתים, לרוב מסתלקים לבד (והם בשוק. מבחינתם, הזמן קצר, ובסוף רוצים הארכה) ועדיפה חברת בני אדם על הלבד; אבל הכל מוכרח להיות במינונים הנכונים. ואין לו לאדם איש אשר ינחה אותו, כי לבדו הוא הולך וגם החברים הכי טובים, וגם הנפש תאומה, והמשפחה, לא יוכלו לחוות את נפשו ועליהם להניח
חשבתי שיהיה נחמד לדבר איתה... טוב, זה שהיא לא מספרת לי דברים - אמת שזה עניין.. שלה אבל טוב נו. ואם אני אלך צעד קדימה, אז גם לא לפגוש את המשפחה? ועם מה נשארים זה שהמציאות לא טובה, לא אומר שיש אלטרנטיבה טובה יותר מוכרחים להשלים עם כמות סבל בשביל כל השאר, יש אופטלגין. אדוויל. ובטח עוד כמה אנשים. הם אומרים שאני שקטה כשמקשיבים להם לא נותר אלא להשתאות על שאני עוד מדברת. יש לי כאבי בטן נוראים. מהאימון, אל תאמצו את הדימיון שלכם סתם. כאב שלפני אכילה, כאב אחרי אכילה, וגם כאב ללא מזון. ומילא שתבקרו, לפחות לא תשאלו שאלות.. טוב, אז אכלתי בסביבות עשר וחצי ארוחה ראשונה רצינית (כמובן בערב).. 2 כדורים בהפרש של 4 שעות, נקווה שיעזרו. אז כן, אולי אני נחשבת בודדה אבל מעדיפה שלא לשתף את כולם בהכל במילא ברובו אני מתחרטת. באמת איכפת לי שאתן לא אוהבות את איך שהגבות שלי נראות? אז, האמת שכן. ואולי עדיף שאני לא אשאל. האם לא ידעתי שזה יצא פחות יפה? ידעתי. אבל לא היה מזיק לכן לומר מחמאה או שכן. אז, טענו.. שאני לא מקשיבה, היום טוענים שאני לא מגיבה.. מטבעם של בני אדם כנראה למצוא פגמים, לאתגר אותנו. אז כן, כואבת לי הבטן, בשיחות עם האנשים שאהבתי קיבלתי הטפות מוסר (כמה לא מפתיע) יש לי המון מה להספיק. אני עדיין מתווכחת, אבל עם סגנון יותר בוגר. אני מתחילה, נדמה לי, לעכל את העבר לא שאני זוכרת את התוכן, רק שאף פעם לא האמנתי באמת שאגיע - ואעבור - את גיל 18 על הצוקים, תמיד הופיע בזמן הנכון מלאך בעיתות משבר אמיתיות היה שם מישהו. תמיד לא שבאמת רציתי אי פעם למות. אבל גם לחיות זה לא משהו. אבל תתחברו עם הדור השלישי (או עם המוזהב) תבינו כמה כל דקה היא אוצר כשהגוף מתפרק. לראשונה, כשהייתי חולה, נזכרתי, שכן, עדיף להיות בריא וצעיר. אבל אם להיות חולה, אז גם צעיר זה פלוס. בכל מיני אישורים שצריך להוציא - אז מאשרים בכייף, כי אתה "צעיר" ביטוח הבריאות זול יותר. החיים כנראה אמורים להיות סבל. עם קרני שמש, ואולי גוונים של אפור מבעד לשחור-לבן. אנחנו נולדים כשאנו לבד.. וכשאנו מתים, לרוב מסתלקים לבד (והם בשוק. מבחינתם, הזמן קצר, ובסוף רוצים הארכה) ועדיפה חברת בני אדם על הלבד; אבל הכל מוכרח להיות במינונים הנכונים. ואין לו לאדם איש אשר ינחה אותו, כי לבדו הוא הולך וגם החברים הכי טובים, וגם הנפש תאומה, והמשפחה, לא יוכלו לחוות את נפשו ועליהם להניח