האשה של רנואר
New member
על חתונות וקנאה...
אני בכלל לא יודעת אם זה המקום הנכון לכתוב בו... אבל אני מרגישה צורך לכתוב ולהתייעץ, ונראה לי שאולי זה המקום המתאים, כי אחרי הכל: אני אשה, ואני לא בדיוק יודעת מה אני רוצה מעצמי כרגע. דבר ראשון אני רוצה להקדים תרופה למכה ולהגיד לכל אלו שיגיבו לי ויגידו שאני בנאדם איום ונורא: אתם צודקים. אני באמת בנאדם נורא ויש לי רגשות אשמה איומים על מה שאני מרגישה כרגע, אבל הם בכל זאת קיימים ולהתעלם מזה לא יעזור. קצת חומר רקע: יש לי בן זוג זה 4 שנים. יש לו אחות שיש לה חבר שנתיים וחצי בערך. בד"כ אנחנו ביחסים מצויינים - אני ממש אוהבת את אחותו (ובכלל את המשפחה שלו) וחושבת שהיא בנאדם נהדר, וגם החבר שלה אחלה. אנחנו נפגשים ומבלים די הרבה. אז מה הבעיה? היום בארוחת ערב אצל הורי החבר שלי האחות והחבר שלה הודיעו שהם מתחתנים בקיץ. הם כבר התארסו לפני כמה זמן אבל בהתחלה חשבנו שהחתונה עצמה תהיה רק עוד איזה שנתיים. ואני... מקנאה נורא. זה כל כך מפריע לי, כי אני באמת נורא אוהבת אותה, ואני לא מבינה למה אני לא יכולה פשוט לשמוח בשבילה וזהו... איכשהו תמיד חשבתי שאני אתחתן לפניה - כנראה בגלל שאני עם החבר שלי יותר זמן ממנה. אבל למה זה בעצם כל כך משנה לי? למה הקנאה המכוערת הזו והרצון להיות "לפניה"? מה זה כבר משנה מי מתחתנת ראשונה? כמובן שאף אחד לא יודע על איך שאני מרגישה, לא החבר וכמובן שלא היא, והם גם לא יידעו. היא רוצה גם שאני אעזור לה עם שמלה וכאלה, מה שאני אעשה בשמחה וכמובן אמרתי לה. אני באמת רוצה לעזור בכל צורה. אבל אני יודעת שבפינה עמוקה ושחורה בלב אני אקנא כל זמן שאני אתעסק עם זה. זה לא נכון לומר שאני לגמרי לא שמחה בשבילה - אני כן, ואני כן מאוד רוצה לעזור לה... אבל כל הזמן אני גם מרגישה קנאה מבפנים. באמת לא יודעת מה הבעיה איתי... אולי כל הקנאה היא בגלל שהחבר שלי בינתיים לא מראה סימני חתונה, למרות כל הזמן שלנו ביחד. וגם זה לא לגמרי מובן לי - מה הלחץ שלי להתחתן בכלל? אנחנו גרים ביחד כבר 3 שנים, לגמרי כמו זוג נשוי, ולא התעודה הזו זה מה שישנה לנו את החיים. זה גם לא שאני רוצה ילדים ודחוף לי על זה כרגע. אני עוד צעירה בשביל זה. אז באמת למה הקנאה הזו, למה הצורך הזה להתחתן כבר, בלי שוב היגיון פרקטי? מצטערת ששיגעתי אותכם כל כך הרבה זמן, ותודה למי ששרד עד פה... אשמח לקרוא את חוות דעתכם... העניין ממש מפריע לי ואני מקווה שאצליח להתגבר איכשהו על הקנאה כדי שאוכל לעזור ולהשתתף בשמחה בלי להרגיש צל קטן בתוכי כל הזמן.
אני בכלל לא יודעת אם זה המקום הנכון לכתוב בו... אבל אני מרגישה צורך לכתוב ולהתייעץ, ונראה לי שאולי זה המקום המתאים, כי אחרי הכל: אני אשה, ואני לא בדיוק יודעת מה אני רוצה מעצמי כרגע. דבר ראשון אני רוצה להקדים תרופה למכה ולהגיד לכל אלו שיגיבו לי ויגידו שאני בנאדם איום ונורא: אתם צודקים. אני באמת בנאדם נורא ויש לי רגשות אשמה איומים על מה שאני מרגישה כרגע, אבל הם בכל זאת קיימים ולהתעלם מזה לא יעזור. קצת חומר רקע: יש לי בן זוג זה 4 שנים. יש לו אחות שיש לה חבר שנתיים וחצי בערך. בד"כ אנחנו ביחסים מצויינים - אני ממש אוהבת את אחותו (ובכלל את המשפחה שלו) וחושבת שהיא בנאדם נהדר, וגם החבר שלה אחלה. אנחנו נפגשים ומבלים די הרבה. אז מה הבעיה? היום בארוחת ערב אצל הורי החבר שלי האחות והחבר שלה הודיעו שהם מתחתנים בקיץ. הם כבר התארסו לפני כמה זמן אבל בהתחלה חשבנו שהחתונה עצמה תהיה רק עוד איזה שנתיים. ואני... מקנאה נורא. זה כל כך מפריע לי, כי אני באמת נורא אוהבת אותה, ואני לא מבינה למה אני לא יכולה פשוט לשמוח בשבילה וזהו... איכשהו תמיד חשבתי שאני אתחתן לפניה - כנראה בגלל שאני עם החבר שלי יותר זמן ממנה. אבל למה זה בעצם כל כך משנה לי? למה הקנאה המכוערת הזו והרצון להיות "לפניה"? מה זה כבר משנה מי מתחתנת ראשונה? כמובן שאף אחד לא יודע על איך שאני מרגישה, לא החבר וכמובן שלא היא, והם גם לא יידעו. היא רוצה גם שאני אעזור לה עם שמלה וכאלה, מה שאני אעשה בשמחה וכמובן אמרתי לה. אני באמת רוצה לעזור בכל צורה. אבל אני יודעת שבפינה עמוקה ושחורה בלב אני אקנא כל זמן שאני אתעסק עם זה. זה לא נכון לומר שאני לגמרי לא שמחה בשבילה - אני כן, ואני כן מאוד רוצה לעזור לה... אבל כל הזמן אני גם מרגישה קנאה מבפנים. באמת לא יודעת מה הבעיה איתי... אולי כל הקנאה היא בגלל שהחבר שלי בינתיים לא מראה סימני חתונה, למרות כל הזמן שלנו ביחד. וגם זה לא לגמרי מובן לי - מה הלחץ שלי להתחתן בכלל? אנחנו גרים ביחד כבר 3 שנים, לגמרי כמו זוג נשוי, ולא התעודה הזו זה מה שישנה לנו את החיים. זה גם לא שאני רוצה ילדים ודחוף לי על זה כרגע. אני עוד צעירה בשביל זה. אז באמת למה הקנאה הזו, למה הצורך הזה להתחתן כבר, בלי שוב היגיון פרקטי? מצטערת ששיגעתי אותכם כל כך הרבה זמן, ותודה למי ששרד עד פה... אשמח לקרוא את חוות דעתכם... העניין ממש מפריע לי ואני מקווה שאצליח להתגבר איכשהו על הקנאה כדי שאוכל לעזור ולהשתתף בשמחה בלי להרגיש צל קטן בתוכי כל הזמן.