shomerpoliti
New member
על יום הזכרון
יום הזכרון. בכל שנה יש ביום הזה קידוש מוות בטלוויזיה בצורה של `סרטים על הנופלים`, שירים דכאוניים (רובם דווקא יפים מבחינה מוסיקלית) עם נימה לאומ(נ)ית ברדיו ואף אחד (אני לא מחשיב את הטקס האלטרנטיבי כי הוא פועל ישר לפי מסקנות בלי הקטע של החשיבה) לא חושב על האיך. בטקסים תמיד נשמע את אותם קטעים יפים של יהודה עמיחי ואלתרמן, למשל, עם המסר הכמו-אנטי-מלחמתי ולא נקשר את המסר לחיינו אנו. אני אומר לא. לא לניתוק של היום הזה, שלדעתי הוא יום חשוב אבל עדיין הוא מכסח לו ת הצורה עכשיו, מהחיים שלנו. למה? כי בכל הטקסים האלה יש את המסר המובלע (תודה לעתליה בוימל, אמא של דרור) של `להגן על המדינה, המדינה מעל לכל, כשבחורינו הטובים נהרגים זה רע, אבל חשוב לזכור - במותם ציוו לנו את החיים, דמם מן האדמה זועק (לנקמה - אומר המסר הסמוי שבמסר המובלע - לנקמה!).` כך, בעצם, במסווה של עצב אנושי חסר כל נימה לאומית, יוצרת המערכת המדינית מצב שבו אנו שולחים ונשלחים להרוג ולמות על איזהו `מזבח` שאת הנימוקים לקיומו אנחנו מכירים רק באמצעות טקסטים ספרותיים רחוקים, סמלים תלושים, אך עודנו משוכנעים בצידקת דרכה של המערכת בגלל שכך חינכו אותנו להאמין. אף אחד שמת לא `ציווה` לנו, הנותרים, משהו במותו. מי שחושב שאלה שגוססים בשדות הקרב שלנו חשבו על המגן דוד ועל הפסים שדגל הוא פראייר או שקרן. הם חשבו `לחיות! לעזאזל עם המקום הזה! לחיות!` "חזון, מולדת, גאולה - מילים שוות זהב, אך לא שוות את אלה שמתים בשדה הקרב..." (מתוך למות למען רעיון\מלים: יוסי בנאי, לחן: יהודה פוליקר)
יום הזכרון. בכל שנה יש ביום הזה קידוש מוות בטלוויזיה בצורה של `סרטים על הנופלים`, שירים דכאוניים (רובם דווקא יפים מבחינה מוסיקלית) עם נימה לאומ(נ)ית ברדיו ואף אחד (אני לא מחשיב את הטקס האלטרנטיבי כי הוא פועל ישר לפי מסקנות בלי הקטע של החשיבה) לא חושב על האיך. בטקסים תמיד נשמע את אותם קטעים יפים של יהודה עמיחי ואלתרמן, למשל, עם המסר הכמו-אנטי-מלחמתי ולא נקשר את המסר לחיינו אנו. אני אומר לא. לא לניתוק של היום הזה, שלדעתי הוא יום חשוב אבל עדיין הוא מכסח לו ת הצורה עכשיו, מהחיים שלנו. למה? כי בכל הטקסים האלה יש את המסר המובלע (תודה לעתליה בוימל, אמא של דרור) של `להגן על המדינה, המדינה מעל לכל, כשבחורינו הטובים נהרגים זה רע, אבל חשוב לזכור - במותם ציוו לנו את החיים, דמם מן האדמה זועק (לנקמה - אומר המסר הסמוי שבמסר המובלע - לנקמה!).` כך, בעצם, במסווה של עצב אנושי חסר כל נימה לאומית, יוצרת המערכת המדינית מצב שבו אנו שולחים ונשלחים להרוג ולמות על איזהו `מזבח` שאת הנימוקים לקיומו אנחנו מכירים רק באמצעות טקסטים ספרותיים רחוקים, סמלים תלושים, אך עודנו משוכנעים בצידקת דרכה של המערכת בגלל שכך חינכו אותנו להאמין. אף אחד שמת לא `ציווה` לנו, הנותרים, משהו במותו. מי שחושב שאלה שגוססים בשדות הקרב שלנו חשבו על המגן דוד ועל הפסים שדגל הוא פראייר או שקרן. הם חשבו `לחיות! לעזאזל עם המקום הזה! לחיות!` "חזון, מולדת, גאולה - מילים שוות זהב, אך לא שוות את אלה שמתים בשדה הקרב..." (מתוך למות למען רעיון\מלים: יוסי בנאי, לחן: יהודה פוליקר)