על ירושות

[מישהי1631]

על ירושות

כתבתי כאן בעבר על אבי שנפטר והוריש את נכסיו לאשתו השנייה וילדיה.
אימי נפטירה לפני שנים רבות. עשיתי לאחרונה בירור על העיזבון של הורי לפני שהאישה השנייה נכנסה לתמונה. מסתבר שאחרי שאימי נפטרה, אבי החתים אותי ואת אחותי על העברת כול העיזבון לידיו. אני לא זוכרת סצינה כזאת. היינו אחותי ואני צעירות, רווקות ותמימות ולא חשבנו שהורים יכולים להפוך לאויב.

ברבות השנים, הכול עבר לידיה של האישה השנייה.

לא בפעם הראשונה, אני תוהה איך מתמודדים עם הורים שלא אהבו אותך ולא דאגו לעתיד שלך כלל. איך נותנים אימון במישהו אחרי דבר כזה.

 

[אופירA]

חיים עם המציאות ונותנים אמון במי שמחליטים לתת בו אמון

אי אפשר להחזיר את הגלגל אחורה ולשלוט במציאות של החיים. לכן צריך לחיות עם המציאות.

אפשר לחיות איתה באופן שלעיתים קרובות נחשוב על מה שהיה, ואיך ההורים שלנו קיפחו אותנו לא דאגו לנו, ואיך אנו מסכנים ואומללים וחסרי סיכוי, ואיך לא כדאי לתת אמון באף אחד כדי לא להתאכזב, וכדאי לשבת על המקום ולא לזוז לשום מקום, שמא ניפגע.

ואפשר לחיות איתה באופן שמחליטים לעשות מה שביכולתך לעשות עם המציאות, ולשים מטרה מול העיניים לארגן את מכסימום האנרגיה הנפשית האפשרית כדי לחיות טוב ובאושר, בלי מחשבות מדכאות של "עשו לי", "פגעו בי". למקד את תשומת הלב והחשיבה במחשבות של "מה אני יכולה לעשות בשביל עצמי", "כמה אני אדם חיובי".
צריכה להיות הבנה שאדם בוגר אינו תלוי בהוריו, והוא יכול להחליט לגרום לעצמו להיות מאושר, בין אם הוריו עשו זאת גם כן ובין אם לא. (הוא גם יכול להחליט לא לעזור לעצמו להיות מאושר. הכל לפי מה שהוא מחליט).
כמובן שעם נתונים כלכליים מתמודדים בדיוק כמו שמתמודד אדם שההורים שלו אהבו אותו ודאגו לו, אבל לא היה להם כסף בעצמם ולא היה להם אגורה לתת לו בכלל. קרי - מסתדרים עם מה שיש.

 

[חלי שניר1]

בין הכלכלי לרגשי; בין אבא לשאר העולם

שלום,
ראשית, אני מסכימה עם אופירה בעניין ההפרדה: ישנו הקושי הכלכלי - עם הכעס על זה שהיה יכול להיות אחרת;
וישנו הכעס על אבא שבגד (אין לי מילה אחרת).
אין היום דרך לשאול את אבא למה עשה מה שעשה, ואין אפשרות להביע באזניו את כעסך.
אבל האם העובדה שאבא בגד אומרת שכל אדם אחר יבגוד?
חלי

 

[מישהי1631]

לצערי זה פוגע בתחושת האמון באנשים

כי בגידה כלכלית היא גם רגשית. אבא שלי לא אהב אותי. ואני תוהה, אם הייתי מוצלחת, זה היה אחרת?
כל-כך מתסכל לראות את האישה השנייה וילדיה הבוגרים, את מבט הבוז שלהם כלפי. דחויה, לא שווה. לא ביקרו אותי ולא התקשרו כשבתי נולדה, לא התעניינו כשחליתי ועברתי ניתוחים. אני בטוחה שאם אבא שלי היה מתייחס אלי אחרת, גם היחס שלהם היה משתנה.
הלוואי שהייתי יכולה להצליח במשהו, לא לצאת מהחיים עם זנב בין הרגליים.

 

[חלי שניר1]

מי קובע את הערך העצמי שלי

אבא בחר באשה האחרת על פנייך מסיבות שלעולם לא נדע. אבל סביר להניח שזה לא קשור לכמה מוצלחת את היית - אלא לכמה הוא הרגיש זקוק לאשה האחרת ולכן מוכן לתת לה הכל.
היא וילדיה לא הרגישו כל מחוייבות אליך ואולי גם נמנעו מקשר איתך כדי שלא יעלה נושא הירושה והציפיה לשתף אותך, וגם זה לא קשור להיותך מוצלחת או לא.
השאלה עכשיו היא: האם את מוכנה שהאשה חסרת המצפון והחמדנית הזאת, וילדיה חסרי המצפון והחמדנים יכתיבו לך את הערך העצמי שלך?

 

[מישהי1631]

תודה רבה, חלי ואופירה, אבל -

לפי התאריך על מכתב הוויתור על חלקנו בירושת אימא שלי, אבא שלי טרם פגש את האישה השנייה.
אם עד עכשיו ניסיתי להאחז בצוואה שנעשתה לעת זקנה, במצב בריאותי קשה, מגיח המסמך הזה, שנעשה כשאבא שלי היה בגיל שלי כיום...
וכמה שנים לאחר מכן הנישואין, והמשפחה של בעלי שמעולם לא קיבלה אותי. החריגות וחוסר הערך כתובים לי על המצח, לצערי.

 

[מישהי1631]

המשך - טריגר

אבא שלי לקח שתי בנות בשנות העשרים שלהן, רווקות, שאיבדו אימא למחלה קשה כמה חודשים לפני כן, יודע שהוא כול מה שנשאר להן, שהן עצובות ולא בראש לענייני עסקים, מנצל את האמון שלהן ולוקח את חלקן בירושה לעצמו.
זה לא משהו שאני יכולה לעבור עליו לסדר היום, כי יש עוד ועוד נישול, ואין לי כסף בכלל. לא תהיה זיקנה, כמה גרושים בפנסיה (אם אגיע לגיל הזה), ערימת מחלות ושלושה ילדים שאני לא יכולה לתת להם כלום.

 

[חלי שניר1]

מה שאת מתארת מחזק את ההתנהלות הלא-ראויה של אביך

אבל בשום צורה לא אומרת שאת לא ראויה.
אז נכון, מצבך הכלכלי עגום בגללו, אבל זה מעיד עליו, לא עליך.

 

[שחר חרישי]

זה כואב, ברור.

אבל השאלה היא מה זה נותן לך לנבור בזה עכשיו. אביך קיבל החלטות שפוגעות בך עד היום, אבל הוא איננו כאן עכשיו ואי אפשר לשאול אותו למה עשה מה שעשה כשנישל אתכן מחלקכן בירושת אמכן (אולי יש סיבות הגיוניות לכך שרצה את חלקכן בירושה? אולי הוא השקיע אותו או משהו בסגנון?), או כשהוריש את כל רכושו לאשתו השניה (הוא לא הגבר היחיד שנוהג כך לצערי. גם סבא שלי עשה לאמא שלי אותו דבר, ושמעתי עוד סיפורים...). ולכן אין טעם להתעסק בזה. אבל את לעומת זאת - כן כאן. ואת יכולה להחליט שאת מתחיחה להיות "מישהי", שאת יכולה לקבוע את החשיבות והערך של עצמך, ולא להזדקק לקבלת האישורים האלה מבחוץ, לא מאביך המנוח ולא מאף אחד אחר. אף החלטה של אף אחד לא קובעת כמה את שווה, נקודה.

 

[מישהי1632]

תודה לכן!