על כורח, חובה ומה שביניהם.
אביא לכאן מכתב של אסא כשר לליבוביץ, ואת מכתב התשובה של ליבוביץ, ע"מ להבהיר נקודה מסויימת. (לקוח מתוך: רציתי לשאול אותך פרופ´ ליבוביץ. . . עמ´ 163) --------------------------------------------------------------------------------------------------------- ח´ באדר תשכ"ג מכובדי- אני מבקש להביע ברכות-חבריי וברכותיי להיותך פרופ´ מן המנין באוניברסיטה העברית בירושלים. בהזדמנות זו אני מבקש גם לעורר כמה שאלות הכרוכות בשיטתך ושלהן אני מחפש תשובה ברורה- א. את הכורח החל עלי להביע – כיהודי – את מעמדי מול השי"ת בהלכה, אתה מוציא מן העובדה ההיסטורית: התגלמות היהדות בהלכה בלבד במשך כל הדורות. האם אין הסקת מסקנות על הכרח, מתוך עובדות היסטוריות בגדר מתן משמעות להיסטוריה, דבר שאתה דוחה את חוקיותו? ב. מבחינת קבלת הסמכות ההטרונומית לשם ההשתחררות מ´עבודת-עצמו´ האם יש להלכה כפי שה´אורתודוקסים´ מקיימים אותה עדיפות כלשהי על ההלכה כפי שה´קונסרבטיבים´ (נאמר) מקיימים אותה? – המדובר במי שאיננו מחוקק-הלכה לא בעדה זו ולא בעדה אחרת. בכבוד רב ובברכה, אסא כשר ותשובתו של ליבוביץ (ההדגשות במקור): תענית אסתר תשכ"ג לאסא כשר שלום וברכה, כקוצר שאלותיך – קוצר תשובותי: בניסוח שאלה (א) כללת – בצדק – את מלת המפתח "כיהודי", ובזה כבר ענית עליה. אין "יהדות" אלא היהדות האמפירית-היסטורית, וכל צורה אחרת של יהדות, או כל נסיון לשוות לה צורה אחרת, אינם אלא בדותות או המצאות שרירותיות – ואיך יוכלו לחייב אותי? דרך אגב: תמה אני על לוגיקן כמותך שאתה משתמש במונח "כורח" במקום "חיוב". לשאלה (ב): היחס בין "הלכה" ובין "מציאות" אצל הקונסרבטיבים (והרפורמים) הוא ההיפך מיחס זה אצל האורתודוקסים, ז.א. אצל הממשיכים מדעת את הקו של תושבע"פ מן הש"ס והפוסקים עד ימינו. ביהדות מסרתית זו התורה היא הנתון הראשון, וההלכה מעוצבת מתוך המגמה לקיים ולהגשים את התורה ומתוך התחשבות במציאות רק במידה שהתחשבות זו היא עצמה חיוב תורני-הלכתי. ואילו האחרים מניחים כיסוד וכנקודת-מוצא את המציאות – במשמעותה החברתית או במשמעותה הפסיכולוגית – ומעצבים הלכה בהתאם לכך. לשון אחרת: בשביל האורתודוקסים ההלכה היא מיבצע דתי – עבודת ה´ (הסעיף הראשון של שו"ע או"ח!), ואילו בשביל הקונסרבטיבים (והרפורמים) היא פונקציה סוציולוגית או אנתרופולוגית – עבודת האדם. בידידות ישעיהו ליבוביץ ----------------------------------------------------------------------------------------------------- עד כאן תשובתו של ליבוביץ לאסא כשר, ואני רוצה להתעכב קמעא על הערתו של ליבוביץ שהשימוש במונח "כורח" היה מוטעה ובמקומו צריך היה להשתמש במונח "חיוב". בזמנו, כשקראתי את הספר לא עמדתי על משמעותה החשובה של הערה זו: מה כבר ההבדל בין כורח, הכרח, לבין חיוב וחובה? רק לאחר שעמדתי על המשמעות של מונחים אלה בפילוסופיה הקאנטיאנית, נזכרתי בהערתו זו של ליבוביץ ועמדתי על חשיבותה המכרעת: עפ"י קאנט, אחד המאפיינים הדרושים לשם הגדרת מעשה שאדם עושה כמעשה מוסרי הוא שהמעשה ייעשה מתוך הכרת החובה המוסרית. אבהיר רק שמעצם העובדה שמוטלת חובה על האדם (לאו דווקא מוסרית) ניתן להבין שהוא יכול גם לכפור בחובתו זו ולא לבצע אותה. כך שמושג "חופש הבחירה" גם הוא חשוב מאוד בפילוסופיה הקאנטיאנית, שהרי, אם אדם עושה מעשה הנראה כמוסרי מתוך הכרח (אין-ברירה) לעשות את אותו מעשה, הוא לא ייחשב למוסרי כיוון שלאותו אדם לא היתה בכלל אפשרות בחירה, משמע, הוא לא פעל מתוך חובה מוסרית, ולכן המעשה הוא אינדיפרנטי מבחינה מוסרית. אותו הדבר באשר לחובה הדתית. מעשה דתי ייחשב ככזה, עפ"י ההגדרה הליבוביציאנית, רק אם הוא נובע מתוך הכרת החובה לבצע אותו (ולא משום מניעים אחרים) כאשר הנתון הוא שיש לי האפשרות לכפור בחובתי זו, כלומר, שהוא לא נובע מתוך כורח לבצע אותו. כיוון שאם אכן הייתי מבצע מעשה הנראה כדתי מתוך כורח, מתוך הכרח, הרי שהוא היה אינדיפרנטי מבחינה דתית. ולכך הצריך ליבוביץ להעיר לאסא כשר שהמשפט: "הכורח החל עלי...כיהודי" צריך היה להיות כך: "החובה החלה עלי... כיהודי" שהרי אם לא כן, לא תהיה שום משמעות למלה "יהודי" המפיעה במשפט, שהרי אם האקטים הדתיים מתבצעים מתוך כורח - הם אינדיפרנטים מבחינה דתית (יהודית). מקווה שהצלחתי להבהיר את הנקודה, ואני מתנצל אם הכברתי במילים בפני אלו שהדברים האלו כבר ברורים להם.
אביא לכאן מכתב של אסא כשר לליבוביץ, ואת מכתב התשובה של ליבוביץ, ע"מ להבהיר נקודה מסויימת. (לקוח מתוך: רציתי לשאול אותך פרופ´ ליבוביץ. . . עמ´ 163) --------------------------------------------------------------------------------------------------------- ח´ באדר תשכ"ג מכובדי- אני מבקש להביע ברכות-חבריי וברכותיי להיותך פרופ´ מן המנין באוניברסיטה העברית בירושלים. בהזדמנות זו אני מבקש גם לעורר כמה שאלות הכרוכות בשיטתך ושלהן אני מחפש תשובה ברורה- א. את הכורח החל עלי להביע – כיהודי – את מעמדי מול השי"ת בהלכה, אתה מוציא מן העובדה ההיסטורית: התגלמות היהדות בהלכה בלבד במשך כל הדורות. האם אין הסקת מסקנות על הכרח, מתוך עובדות היסטוריות בגדר מתן משמעות להיסטוריה, דבר שאתה דוחה את חוקיותו? ב. מבחינת קבלת הסמכות ההטרונומית לשם ההשתחררות מ´עבודת-עצמו´ האם יש להלכה כפי שה´אורתודוקסים´ מקיימים אותה עדיפות כלשהי על ההלכה כפי שה´קונסרבטיבים´ (נאמר) מקיימים אותה? – המדובר במי שאיננו מחוקק-הלכה לא בעדה זו ולא בעדה אחרת. בכבוד רב ובברכה, אסא כשר ותשובתו של ליבוביץ (ההדגשות במקור): תענית אסתר תשכ"ג לאסא כשר שלום וברכה, כקוצר שאלותיך – קוצר תשובותי: בניסוח שאלה (א) כללת – בצדק – את מלת המפתח "כיהודי", ובזה כבר ענית עליה. אין "יהדות" אלא היהדות האמפירית-היסטורית, וכל צורה אחרת של יהדות, או כל נסיון לשוות לה צורה אחרת, אינם אלא בדותות או המצאות שרירותיות – ואיך יוכלו לחייב אותי? דרך אגב: תמה אני על לוגיקן כמותך שאתה משתמש במונח "כורח" במקום "חיוב". לשאלה (ב): היחס בין "הלכה" ובין "מציאות" אצל הקונסרבטיבים (והרפורמים) הוא ההיפך מיחס זה אצל האורתודוקסים, ז.א. אצל הממשיכים מדעת את הקו של תושבע"פ מן הש"ס והפוסקים עד ימינו. ביהדות מסרתית זו התורה היא הנתון הראשון, וההלכה מעוצבת מתוך המגמה לקיים ולהגשים את התורה ומתוך התחשבות במציאות רק במידה שהתחשבות זו היא עצמה חיוב תורני-הלכתי. ואילו האחרים מניחים כיסוד וכנקודת-מוצא את המציאות – במשמעותה החברתית או במשמעותה הפסיכולוגית – ומעצבים הלכה בהתאם לכך. לשון אחרת: בשביל האורתודוקסים ההלכה היא מיבצע דתי – עבודת ה´ (הסעיף הראשון של שו"ע או"ח!), ואילו בשביל הקונסרבטיבים (והרפורמים) היא פונקציה סוציולוגית או אנתרופולוגית – עבודת האדם. בידידות ישעיהו ליבוביץ ----------------------------------------------------------------------------------------------------- עד כאן תשובתו של ליבוביץ לאסא כשר, ואני רוצה להתעכב קמעא על הערתו של ליבוביץ שהשימוש במונח "כורח" היה מוטעה ובמקומו צריך היה להשתמש במונח "חיוב". בזמנו, כשקראתי את הספר לא עמדתי על משמעותה החשובה של הערה זו: מה כבר ההבדל בין כורח, הכרח, לבין חיוב וחובה? רק לאחר שעמדתי על המשמעות של מונחים אלה בפילוסופיה הקאנטיאנית, נזכרתי בהערתו זו של ליבוביץ ועמדתי על חשיבותה המכרעת: עפ"י קאנט, אחד המאפיינים הדרושים לשם הגדרת מעשה שאדם עושה כמעשה מוסרי הוא שהמעשה ייעשה מתוך הכרת החובה המוסרית. אבהיר רק שמעצם העובדה שמוטלת חובה על האדם (לאו דווקא מוסרית) ניתן להבין שהוא יכול גם לכפור בחובתו זו ולא לבצע אותה. כך שמושג "חופש הבחירה" גם הוא חשוב מאוד בפילוסופיה הקאנטיאנית, שהרי, אם אדם עושה מעשה הנראה כמוסרי מתוך הכרח (אין-ברירה) לעשות את אותו מעשה, הוא לא ייחשב למוסרי כיוון שלאותו אדם לא היתה בכלל אפשרות בחירה, משמע, הוא לא פעל מתוך חובה מוסרית, ולכן המעשה הוא אינדיפרנטי מבחינה מוסרית. אותו הדבר באשר לחובה הדתית. מעשה דתי ייחשב ככזה, עפ"י ההגדרה הליבוביציאנית, רק אם הוא נובע מתוך הכרת החובה לבצע אותו (ולא משום מניעים אחרים) כאשר הנתון הוא שיש לי האפשרות לכפור בחובתי זו, כלומר, שהוא לא נובע מתוך כורח לבצע אותו. כיוון שאם אכן הייתי מבצע מעשה הנראה כדתי מתוך כורח, מתוך הכרח, הרי שהוא היה אינדיפרנטי מבחינה דתית. ולכך הצריך ליבוביץ להעיר לאסא כשר שהמשפט: "הכורח החל עלי...כיהודי" צריך היה להיות כך: "החובה החלה עלי... כיהודי" שהרי אם לא כן, לא תהיה שום משמעות למלה "יהודי" המפיעה במשפט, שהרי אם האקטים הדתיים מתבצעים מתוך כורח - הם אינדיפרנטים מבחינה דתית (יהודית). מקווה שהצלחתי להבהיר את הנקודה, ואני מתנצל אם הכברתי במילים בפני אלו שהדברים האלו כבר ברורים להם.