דיוגנס מסינופה
New member
על כס הנאשמים - ג'ופרי באראתיאון
לצופי הסדרה
אתם כבר מכירים את הפינה, היא לא חדשה. מה שחדש הוא שהפעם אני אהיה פרקליט השטן ולא התובע. אני אנסה לזכות את ג'ופרי באראתיאון. אתם חבר המושבעים, אתם תחליטו.
נתחיל אולי בשם שלו: ג'ופרי באראתיאון. כולנו יודעים ששם המשפחה האמיתי שלו אמור היה להיות מים/ווטרס או גבע/היל. אבל העובדה הזו היא לא רק עובדה סודית שמוכחשת נמרצות ע"י כל גורם רשמי מבית לאניסטר, אלא גם עובדה שג'ופרי עצמו לא מודע אליה. הוא גדל כל חייו מתוך ידיעה שרוברט הוא אביו. ידיעה כוזבת, אבל ממשית מאוד בעבורו. כמה ממשית? הוא שלח מתנקש להרוג את בראן (באופן שלומיאלי שרק במזל לא גרם לו להיחשף לעיני כל אבל מספיק שלומיאלי כדי להצית מלחמה). למה? רק כי הוא שמע את רוברט אומר לסרסיי בשיחה שאמורה הייתה להיות בתוך המשפחה שצריך להמית את בראן ולא להחזיק אותו בחיים במצב של נכות וחוסר הכרה. הילד רצה לרצות את אבא שלו, להיות גבר כמו אבא שלו - ועשה את זה בצורה ילדותית. שפיכת היין על טיריון בחתונה הסגולה הראתה גם היא שהוא עדיין ילד: ילד שגדל באווירה בה הכל ניתן לו והכל מגיע לו, ילד בן 13 שלא באמת התבגר. ובינינו, עם כל הכבוד לחגיגות בר המצווה שאנחנו חוגגים, כולנו יודעים כמה הילדים באמת מתבגרים ובאמת נעשים אחראיים בגיל כזה. הם לא באמת מתבגרים. אולי רק מתחילים את הצעדים הראשונים של התבגרות, אבל עדיין נותרים ילדים, עד לסוף התהליך (חלקנו נותרים ילדים מגודלים גם עמוק לתוך שנות ה-30 וה-40 שלנו...). ג'ופרי הוא ילד שמעדיף לירות בארנבים ברובה קשת מאשר ללמוד איך ממלכה מתנהלת. סביר להניח שהוא לא היה גדל להיות מלך טוב, ויש הרבה מן המשותף בינו לבין וייסריז, המלך האביון. ובכל זאת, הוא עדיין היה ילד.
ואני רוצה להתמקד בנקודה נוספת: האבהות של רוברט. סרסיי תיארה איך רוברט תמיד העדיף את ילדיו הממזרים על פני הילדים הממזרים שלה. הילדים שלו תמיד גרגרו אליו בחיבה, והילדים שלה בכו כשהוא החזיק אותם. לכן הוא עזב אותם והלך לממזרים שלו. אבל כשהתינוקות התבגרו, ג'ופרי לא קיבל מעולם חיבת אב מג'יימי. זה היה מסוכן מדי, והתוצאה הייתה ניתוק רגשי בין ג'יימי לבין ג'ופרי (שהתבטא בחוסר האבל של ג'יימי על בנו) אבל גם ניתוק רגשי בין ג'ופרי לג'יימי: הם לא שנאו אחד את השני, פשוט היו זרים אחד לשני. במי ג'ופרי ראה דמות אב, שבגילאי הילדות מהווה גם מודל לחיקוי? ברוברט. רוברט שהתעלם ממנו. רוברט שסיפר שוב ושוב, ובשנאה שלא דועכת, את סיפור הקרב שלו בקלשון נגד ראיגר. ילד נעדר דמות אב לא ייגדל בצורה נורמלית. ילד ששומע סיפורי קרבות ואלימות לא ייגדל כילד שפוי.
וזה קו ההגנה שלי, רבותיי המושבעים. אי כשירות, אי שפיות, ואי שפיטות. ג'ופרי היה ונותר בובה על חוטיהם של הסובבים אותו, ובספרים זה ברור עוד יותר מאשר בסדרה. שתי פעולות הוא עשה באופן עצמאי: שליחת המתנקש בחיי בראן, ועריפת ראשו של נד. הראשון נעשה על רקע הנסיון הנואש שלו לתשומת לב ממי שראה בו אב, והשני עדיין נותר חידה. אולי המעשה השני שייך בכלל לחלק הלא-עצמאי של מעשיו של ג'ופרי. בסופו של דבר, רק לאצבעון היו המניע והאמצעים להרוג את נד (נקמה אישית, ודחיפה של הממלכה למלחמה המניעים. העורמה האגדית שלו היא האמצעים). נותרה רק שאלת ההזדמנות, והיא כנראה תיפתר מתישהו בהמשך. אם זה נכון, ג'ופרי אשם רק בהיותו מלך גרוע. וזו בכלל לא אשמתו אלא אשמת סרסיי שהציבה אותו שם בלי לדאוג להרחיק אותו מכל היבט ממשי של שלטון עד שייתבגר. ואשמת אצבעון שהציב אותו על הכסא לא למרות אלא כדי שהוא ייכשל.
אז, אשם או זכאי? הצביעו והשפיעו -אבל הצביעו "זכאי".
אתם כבר מכירים את הפינה, היא לא חדשה. מה שחדש הוא שהפעם אני אהיה פרקליט השטן ולא התובע. אני אנסה לזכות את ג'ופרי באראתיאון. אתם חבר המושבעים, אתם תחליטו.
נתחיל אולי בשם שלו: ג'ופרי באראתיאון. כולנו יודעים ששם המשפחה האמיתי שלו אמור היה להיות מים/ווטרס או גבע/היל. אבל העובדה הזו היא לא רק עובדה סודית שמוכחשת נמרצות ע"י כל גורם רשמי מבית לאניסטר, אלא גם עובדה שג'ופרי עצמו לא מודע אליה. הוא גדל כל חייו מתוך ידיעה שרוברט הוא אביו. ידיעה כוזבת, אבל ממשית מאוד בעבורו. כמה ממשית? הוא שלח מתנקש להרוג את בראן (באופן שלומיאלי שרק במזל לא גרם לו להיחשף לעיני כל אבל מספיק שלומיאלי כדי להצית מלחמה). למה? רק כי הוא שמע את רוברט אומר לסרסיי בשיחה שאמורה הייתה להיות בתוך המשפחה שצריך להמית את בראן ולא להחזיק אותו בחיים במצב של נכות וחוסר הכרה. הילד רצה לרצות את אבא שלו, להיות גבר כמו אבא שלו - ועשה את זה בצורה ילדותית. שפיכת היין על טיריון בחתונה הסגולה הראתה גם היא שהוא עדיין ילד: ילד שגדל באווירה בה הכל ניתן לו והכל מגיע לו, ילד בן 13 שלא באמת התבגר. ובינינו, עם כל הכבוד לחגיגות בר המצווה שאנחנו חוגגים, כולנו יודעים כמה הילדים באמת מתבגרים ובאמת נעשים אחראיים בגיל כזה. הם לא באמת מתבגרים. אולי רק מתחילים את הצעדים הראשונים של התבגרות, אבל עדיין נותרים ילדים, עד לסוף התהליך (חלקנו נותרים ילדים מגודלים גם עמוק לתוך שנות ה-30 וה-40 שלנו...). ג'ופרי הוא ילד שמעדיף לירות בארנבים ברובה קשת מאשר ללמוד איך ממלכה מתנהלת. סביר להניח שהוא לא היה גדל להיות מלך טוב, ויש הרבה מן המשותף בינו לבין וייסריז, המלך האביון. ובכל זאת, הוא עדיין היה ילד.
ואני רוצה להתמקד בנקודה נוספת: האבהות של רוברט. סרסיי תיארה איך רוברט תמיד העדיף את ילדיו הממזרים על פני הילדים הממזרים שלה. הילדים שלו תמיד גרגרו אליו בחיבה, והילדים שלה בכו כשהוא החזיק אותם. לכן הוא עזב אותם והלך לממזרים שלו. אבל כשהתינוקות התבגרו, ג'ופרי לא קיבל מעולם חיבת אב מג'יימי. זה היה מסוכן מדי, והתוצאה הייתה ניתוק רגשי בין ג'יימי לבין ג'ופרי (שהתבטא בחוסר האבל של ג'יימי על בנו) אבל גם ניתוק רגשי בין ג'ופרי לג'יימי: הם לא שנאו אחד את השני, פשוט היו זרים אחד לשני. במי ג'ופרי ראה דמות אב, שבגילאי הילדות מהווה גם מודל לחיקוי? ברוברט. רוברט שהתעלם ממנו. רוברט שסיפר שוב ושוב, ובשנאה שלא דועכת, את סיפור הקרב שלו בקלשון נגד ראיגר. ילד נעדר דמות אב לא ייגדל בצורה נורמלית. ילד ששומע סיפורי קרבות ואלימות לא ייגדל כילד שפוי.
וזה קו ההגנה שלי, רבותיי המושבעים. אי כשירות, אי שפיות, ואי שפיטות. ג'ופרי היה ונותר בובה על חוטיהם של הסובבים אותו, ובספרים זה ברור עוד יותר מאשר בסדרה. שתי פעולות הוא עשה באופן עצמאי: שליחת המתנקש בחיי בראן, ועריפת ראשו של נד. הראשון נעשה על רקע הנסיון הנואש שלו לתשומת לב ממי שראה בו אב, והשני עדיין נותר חידה. אולי המעשה השני שייך בכלל לחלק הלא-עצמאי של מעשיו של ג'ופרי. בסופו של דבר, רק לאצבעון היו המניע והאמצעים להרוג את נד (נקמה אישית, ודחיפה של הממלכה למלחמה המניעים. העורמה האגדית שלו היא האמצעים). נותרה רק שאלת ההזדמנות, והיא כנראה תיפתר מתישהו בהמשך. אם זה נכון, ג'ופרי אשם רק בהיותו מלך גרוע. וזו בכלל לא אשמתו אלא אשמת סרסיי שהציבה אותו שם בלי לדאוג להרחיק אותו מכל היבט ממשי של שלטון עד שייתבגר. ואשמת אצבעון שהציב אותו על הכסא לא למרות אלא כדי שהוא ייכשל.
אז, אשם או זכאי? הצביעו והשפיעו -אבל הצביעו "זכאי".
