על כתיבה, פוריות, ומעמד האישה
אני גאה להגיד שהתחלתי לכתוב קומדיית מדע-בדיוני פרועה הרבה לפני שגיליתי את עבודותיו של הגורו הבלתי-מעורער של התחום. אבל לאחרונה הפסקתי את כתיבתו של סיפור קצר שעבדתי עליו בעקבות מחשבות קיומיות שהתעוררו בליבי לגבי פנטסיה, כתיבה, וכל השאר. שמתי לב שאם יקחו סיפור שלי, ויורידו את ההגשה של הסיפור, ויישאר העיקר של הסיפור, הוא ייחשב אגדת ילדים חסרת משמעות והיגיון ולא סביר שיעניין אדם בר-דעת. האם באמת זה המהנה בפנטסיה, בחיים ולמעשה בכל דבר: מה שמסביב לסיפור, מה שמקיף את הכביכול "משמעות"?. זה הזכיר לי את אמירתו המפורסמת של לארי דיוויד, בדמותו של ג´ורג´ קוסטנזה: "בלי סיפור, זה סתם אוננות". ואכן, לאחרונה אני מתחיל להרגיש כמו מאונן רציני. מה אתם חושבים? האם באמת יש פער בין אגדות ילדים לבין אגדות מבוגרים?
אני גאה להגיד שהתחלתי לכתוב קומדיית מדע-בדיוני פרועה הרבה לפני שגיליתי את עבודותיו של הגורו הבלתי-מעורער של התחום. אבל לאחרונה הפסקתי את כתיבתו של סיפור קצר שעבדתי עליו בעקבות מחשבות קיומיות שהתעוררו בליבי לגבי פנטסיה, כתיבה, וכל השאר. שמתי לב שאם יקחו סיפור שלי, ויורידו את ההגשה של הסיפור, ויישאר העיקר של הסיפור, הוא ייחשב אגדת ילדים חסרת משמעות והיגיון ולא סביר שיעניין אדם בר-דעת. האם באמת זה המהנה בפנטסיה, בחיים ולמעשה בכל דבר: מה שמסביב לסיפור, מה שמקיף את הכביכול "משמעות"?. זה הזכיר לי את אמירתו המפורסמת של לארי דיוויד, בדמותו של ג´ורג´ קוסטנזה: "בלי סיפור, זה סתם אוננות". ואכן, לאחרונה אני מתחיל להרגיש כמו מאונן רציני. מה אתם חושבים? האם באמת יש פער בין אגדות ילדים לבין אגדות מבוגרים?
