על לגיטימיות של אבל וחרדות

[שינויים מרחיקי לכת]

על לגיטימיות של אבל וחרדות

למה אני מרגישה שזה לא לגיטימי מה שעובר עליי? אני לא קרובת משפחה, אני גם לא חברה של ההרוג, אני בסך הכל חברה של אחיו הגדול. אני אוהבת את המשפחה שלו בכל ליבי והיחסים ביננו חמים מאוד גם אם לא נפגשנו הרבה בשנים האחרונות, אני באה לשבעה, עוזרת, מסדרת, מארגנת, מחבקת, אבל בתוכי אני מבולבלת לגמרי. בלילות קשה לי להרדם, המחשבות עוברות משחזורים של הלוויה והשבעה ומחשבות עליו למחשבות חרדה נוראיות. מה אם אבא שלי ימות? מה אם אמא שלי? מה אם החברים הכי קרובים שלי? מה אם? מה אם? אני מנסה להפסיק לחשוב ככה אבל זה כמעט בלתי נשלט. ובשבעה אני בוכה בצד בשקט, גם עליו, גם עליהם, אבל גם מפחד. אני מרגישה מאוד מאוד לבד.

 

[אחשל]

את הרגש לא שופטים ולא חוסמים ../images/Emo13.gif

אני לא חושב שי מדד ללגיטימיות של תחושות אבל ועצב. אני לא חושב שיש נכון ולא נכון. זה רק מן חשש כזה מפני "מה יגידו", "האם אני מתנהגת נכון". הכרת אותו, במידה מסוימת של קרבה וזה מספיק כדי לגרום לך להרגיש את מה שאת מרגישה ולחשוב על איך שאת מרגישה.