על מטפלות וטיפולים - תגובה לבילי
פותחת הודעה חדשה כדי לא להתעלק על השרשור של גל.
המטרה שלי בטיפול היא לבנות "עצמי" חזק מספיק, כזה שיכול לעמוד בתלאות החיים(ע"ע השרשור שפתחתי) מבלי להתפרק ועל הדרך גם לפרק קשרים. זו נשמעת מטרה מאד כללית, אבל פה זה מתחיל ופה זה נגמר. אם אני חזקה מספיק, אני יודעת לזהות מה טוב לי, מה לא טוב לי, מה אני יכולה לתקן ומאיפה אני צריכה להתרחק.
הגעתי לטיפול כשמצבי האישי היה מאד לא טוב. כשלון עסקי, זוגיות מאד מורכבת, ילדים שהרגישו את הקשיים והגיבו אליהם בדרכים שלהם. הייתי חלשה, חרדה, חסרת ביטחון, תלותית ובודדה מאד. בהתחלה ניסינו טיפול זוגי (עם אותה מטפלת) קיבלנו שיעורי בית, הצלחנו לשפר קצת את התקשורת... אבל לא היה שינוי עומק, ודי מהר הגעתי למסקנה שכנראה גם לא יהיה. שמדובר פה בדפוסים אישיותיים מושרשים ולא בסתם בעיית תקשורת. המטפלת בהתחלה לא הסכימה עמי והתעקשה להמשיך לנסות, אבל בסופו של דבר הוחלט להפסיק ושאני אעבור לטיפול אישי. למה דווקא איתה ולא עם אחר/ת? פשוט מאד - כי נקשרתי אליה. כי לוקח לי המווון זמן להפתח לאנשים ולתת בהם אמון. וכי היתה בינינו כימיה וכבר הבנתי שלא פשוט למצוא מטפל שמתחברים אליו. שבסופו של דבר, כמו בכל אינטראקציה, אם יש "קליק" הכל זורם טוב יותר.
לקח לה זמן להכיר אותי, על החולשות והחוזקות שלי. בתחילה החולשות בלטו יותר, חוסר הביטחון, החרדות, אולי אפילו דיכאון קל. היא פגעה בי מאד כשהציעה שאקח תרופות או אפנה לטיפול ממוקד חרדה. הרגשתי שהיא מוותרת עלי, שאני מקרה אבוד שרק תרופות יכולות לתקן. לא ממש הצלחתי לתקשר את הפגיעה, כחלק מהבעיה עמה הגעתי מלכתחילה, אבל היא לא לחצה עלי - ועברנו הלאה.
נכון, כנראה שהפסדתי משהו מאד חשוב כשלא תקשרתי את הפגיעה מולה. אבל באותה עת, רק לזה הייתי מסוגלת. לעבור הלאה. והיא עברה איתי הלאה.
אמא שלי הינה "בעלת תשובה".(במובן הרגשי, לא הדתי) כאמא לבוגרת, היא תומכת, מפנקת ולא ביקורתית בכלל. היא כבר לא משליכה עלי קשיים שלה ולא מצפה ממני להיות משהו שאני לא. זה עוזר, אבל לא מהווה "תיקון". האמא שהופנמה בתוכי, היא האם שהיתה בעבר. כועסת. נוקמת. ביקורתית. מאוכזבת. רודפנית. האם הזאת היא חלק ממני. משימת חיי היא להשאיר אותה מאחור ולבנות הורה פנימי חדש.
כשל שנעשה בתוך אינטראקציה צריך לעבור תיקון בתוך אינטראקציה. גדולים וחכמים כבר אמרו זאת ופיתחו מסביב תיאוריות שלמות. כשהחלק הילדי, המוסתר היטב בתוך דמות בוגרת ומותאמת ויוצא החוצה מול המטפלת מעצם האינטראקציה המיוחדת ביננו, כמו למשל הרגשות שעלו בי כששכבה בבית פצועה, הוא צריך לקבל מענה. מענה קשוח בסגנון "אלה החיים, תתמודדי ותתבגרי" חוויתי אינספור פעמים כילדה וגם כבוגרת בעולם הדוקרני שלנו. מפה לא מגיע תיקון! גם מבירור מקור החרדה הוא לא מגיע. אני יודעת מה מקור החרדה. זה לא מונע ממני להמשיך לחוות אותה, ובעוצמה, מול חשש לאובדן/נטישה של דמויות משמעותיות.
התיקון מגיע מעצם החוויה המתקנת עם דמות התקשרות. "זו ילדותי השניה", רק שהפעם ה"אמא" מבינה אותי. מרגיעה. מתאימה את עצמה אלי ואל היכולות שלי בכל רגע נתון.
לאחרונה, אני גאה לומר, סיימתי ללמד את התאומות שלי לרכוב על אופניים בלי גלגלי עזר. אחת מהן, מלאת ביטחון כהרגלה, השתלטה על העניין במהירות, בעוד אחותה העדינה והרגישה חששה מאד וסירבה לנסות לרכוב לבד. ואני, שהבנתי שמוטורית היא בהחלט מסוגלת לעמוד במשימה, הרגשתי את עוצמת הקונפליקט בכל רגע ורגע בו רצתי ברחובות עם היד על הכידון, רוצה לעזוב, יודעת שהיא יכולה, שהיא כבר ממש שם, שהיד שלי תומכת ומייצבת אבל גם מונעת ממנה לראות בעצמה את היכולות שלה ולהתחזק מזה. כשניסיתי לעזוב רמת החרדה עלתה ואיתה הביטחון בי ובעצמה. אז המשכתי לרוץ לצידה ולהחזיק את הכידון עד שהיא בקשה שאעזוב "קצת, ורק כשאני אגיד לך" ואחר כך עוד קצת והופ - היא כבר דוהרת לצד אחותה.
אז אם המטופלת, שכרונולוגית כבר ממש לא ילדה, צריכה שהמטפלת תעדכן אותה כמה שבועות לפני היציאה לחופשה, והמטפלת מספרת לה קצת מה היא מתכננת לעשות בחופשה, ומאפשרת לה להשתתף איתה בהתרגשות, ולפני שנפרדות אומרת לה שהיא תחשוב עליה.. אולי זה נשמע לך פורץ גבולות, לי זה נשמע כמו התאמה. זה לא על חשבונה כי היא לא מבטלת את החופשה, ולא מבטלת את ההתנתקות המוחלטת ממטופלים במהלך התקופה. אין פגישות, אין טלפונים ומסרונים, יש ניקוי ראש מוחלט מעבודה אהובה אך תובענית. אבל יש רגישות לילדה הפנימית שבתוך הבוגרת שיושבת מולה ולצרכים שלה.
וכשחופשתה הסתיימה והיא שאלה אותי איך עברה עלי התקופה, שתינו שמחנו שחשבתי עליה, שקיוויתי שכיף לה, שקצת התגעגעתי, אבל בסך הכל היה והייתי בסדר גמור.
אני לא רואה הרבה דימיון בין הטיפול שלי לטיפול ההוא שלך, זה שפגע בך כל כך. המטפלת שלי לא צועקת עלי, שומרת על הסטינג הבסיסי (מקום, זמן, תשלום...)לא מכאיבה לי או מקשה עלי במתכוון (לפעמים היא צריכה לרדת למקומות כואבים ועושה זאת, עם הרבה אמפתיה ובשיתוף מלא שלי. לגדול זה כואב, אבל לא צריך להיות טראומטי!) נכון שלעובדה שהיינו אצלה בעבר בטיפול זוגי יש פוטנציאל בעייתי, אבל יש לכך גם יתרונות. זה לא שחור/לבן. לגבי הטלפונים, זו אכן נקודה בעייתית. היא לא עושה זאת הרבה (תמיד מסתכלת על המסך, לרוב לא עונה, לפעמים שולחת הודעה מובנית) כך שאני לא מסכימה עם המחשבה שחלקת איתי בעבר שזה מכוון. אני חושבת שהמענה לשיחות במהלך השעה לא לעניין. רגשית, לפעמים לא אכפת לי, לפעמים זה משעשע אותי ולעיתים, כשאני במצב מאד מאד רגיש זה מפרק אותי. נכון, יועיל מאד אם אדבר איתה על כך. אני עדיין לא שם, גם אם לאנשים אחרים זה נראה בסיסי. אני עדיין צריכה את היד על הכידון. אבל יכולה להבטיח לך, לכולם ובעיקר לעצמי שיום יבוא וארכב לבד.
אי אפשר לאלץ ניצן להפתח וגם תינוק לא שולפים בכוח מתעלת הלידה(אלא אם כן מדובר בסכנת חיים) יש תהליכים שפשוט מתרחשים מעצמם, אם התנאים הסביבתיים טובים דיים. ואני יכולה לומר לך שלמרות שהיא לא תמיד היא מכווננת בדיוק, או מבינה בדיוק, או אומרת את הדבר הנכון, למרות כשלים אמפתיים פה ושם - הסביבה הזאת, מבחינתי, טובה דיה. ולראיה - כבר יש לי מספיק ביטחון כדי להתאושש מהר מהאפיזודה עם בעלי ואחיו. אני מסוגלת להבין שמותר להם לא לאהוב את לבושי, או את מידות גופי, או דברים מסויימים באישיות שלי. וזה בסדר.
אני בסדר. וזה לגמרי חלק ממטרת העל של הטיפול.
פותחת הודעה חדשה כדי לא להתעלק על השרשור של גל.
המטרה שלי בטיפול היא לבנות "עצמי" חזק מספיק, כזה שיכול לעמוד בתלאות החיים(ע"ע השרשור שפתחתי) מבלי להתפרק ועל הדרך גם לפרק קשרים. זו נשמעת מטרה מאד כללית, אבל פה זה מתחיל ופה זה נגמר. אם אני חזקה מספיק, אני יודעת לזהות מה טוב לי, מה לא טוב לי, מה אני יכולה לתקן ומאיפה אני צריכה להתרחק.
הגעתי לטיפול כשמצבי האישי היה מאד לא טוב. כשלון עסקי, זוגיות מאד מורכבת, ילדים שהרגישו את הקשיים והגיבו אליהם בדרכים שלהם. הייתי חלשה, חרדה, חסרת ביטחון, תלותית ובודדה מאד. בהתחלה ניסינו טיפול זוגי (עם אותה מטפלת) קיבלנו שיעורי בית, הצלחנו לשפר קצת את התקשורת... אבל לא היה שינוי עומק, ודי מהר הגעתי למסקנה שכנראה גם לא יהיה. שמדובר פה בדפוסים אישיותיים מושרשים ולא בסתם בעיית תקשורת. המטפלת בהתחלה לא הסכימה עמי והתעקשה להמשיך לנסות, אבל בסופו של דבר הוחלט להפסיק ושאני אעבור לטיפול אישי. למה דווקא איתה ולא עם אחר/ת? פשוט מאד - כי נקשרתי אליה. כי לוקח לי המווון זמן להפתח לאנשים ולתת בהם אמון. וכי היתה בינינו כימיה וכבר הבנתי שלא פשוט למצוא מטפל שמתחברים אליו. שבסופו של דבר, כמו בכל אינטראקציה, אם יש "קליק" הכל זורם טוב יותר.
לקח לה זמן להכיר אותי, על החולשות והחוזקות שלי. בתחילה החולשות בלטו יותר, חוסר הביטחון, החרדות, אולי אפילו דיכאון קל. היא פגעה בי מאד כשהציעה שאקח תרופות או אפנה לטיפול ממוקד חרדה. הרגשתי שהיא מוותרת עלי, שאני מקרה אבוד שרק תרופות יכולות לתקן. לא ממש הצלחתי לתקשר את הפגיעה, כחלק מהבעיה עמה הגעתי מלכתחילה, אבל היא לא לחצה עלי - ועברנו הלאה.
נכון, כנראה שהפסדתי משהו מאד חשוב כשלא תקשרתי את הפגיעה מולה. אבל באותה עת, רק לזה הייתי מסוגלת. לעבור הלאה. והיא עברה איתי הלאה.
אמא שלי הינה "בעלת תשובה".(במובן הרגשי, לא הדתי) כאמא לבוגרת, היא תומכת, מפנקת ולא ביקורתית בכלל. היא כבר לא משליכה עלי קשיים שלה ולא מצפה ממני להיות משהו שאני לא. זה עוזר, אבל לא מהווה "תיקון". האמא שהופנמה בתוכי, היא האם שהיתה בעבר. כועסת. נוקמת. ביקורתית. מאוכזבת. רודפנית. האם הזאת היא חלק ממני. משימת חיי היא להשאיר אותה מאחור ולבנות הורה פנימי חדש.
כשל שנעשה בתוך אינטראקציה צריך לעבור תיקון בתוך אינטראקציה. גדולים וחכמים כבר אמרו זאת ופיתחו מסביב תיאוריות שלמות. כשהחלק הילדי, המוסתר היטב בתוך דמות בוגרת ומותאמת ויוצא החוצה מול המטפלת מעצם האינטראקציה המיוחדת ביננו, כמו למשל הרגשות שעלו בי כששכבה בבית פצועה, הוא צריך לקבל מענה. מענה קשוח בסגנון "אלה החיים, תתמודדי ותתבגרי" חוויתי אינספור פעמים כילדה וגם כבוגרת בעולם הדוקרני שלנו. מפה לא מגיע תיקון! גם מבירור מקור החרדה הוא לא מגיע. אני יודעת מה מקור החרדה. זה לא מונע ממני להמשיך לחוות אותה, ובעוצמה, מול חשש לאובדן/נטישה של דמויות משמעותיות.
התיקון מגיע מעצם החוויה המתקנת עם דמות התקשרות. "זו ילדותי השניה", רק שהפעם ה"אמא" מבינה אותי. מרגיעה. מתאימה את עצמה אלי ואל היכולות שלי בכל רגע נתון.
לאחרונה, אני גאה לומר, סיימתי ללמד את התאומות שלי לרכוב על אופניים בלי גלגלי עזר. אחת מהן, מלאת ביטחון כהרגלה, השתלטה על העניין במהירות, בעוד אחותה העדינה והרגישה חששה מאד וסירבה לנסות לרכוב לבד. ואני, שהבנתי שמוטורית היא בהחלט מסוגלת לעמוד במשימה, הרגשתי את עוצמת הקונפליקט בכל רגע ורגע בו רצתי ברחובות עם היד על הכידון, רוצה לעזוב, יודעת שהיא יכולה, שהיא כבר ממש שם, שהיד שלי תומכת ומייצבת אבל גם מונעת ממנה לראות בעצמה את היכולות שלה ולהתחזק מזה. כשניסיתי לעזוב רמת החרדה עלתה ואיתה הביטחון בי ובעצמה. אז המשכתי לרוץ לצידה ולהחזיק את הכידון עד שהיא בקשה שאעזוב "קצת, ורק כשאני אגיד לך" ואחר כך עוד קצת והופ - היא כבר דוהרת לצד אחותה.
אז אם המטופלת, שכרונולוגית כבר ממש לא ילדה, צריכה שהמטפלת תעדכן אותה כמה שבועות לפני היציאה לחופשה, והמטפלת מספרת לה קצת מה היא מתכננת לעשות בחופשה, ומאפשרת לה להשתתף איתה בהתרגשות, ולפני שנפרדות אומרת לה שהיא תחשוב עליה.. אולי זה נשמע לך פורץ גבולות, לי זה נשמע כמו התאמה. זה לא על חשבונה כי היא לא מבטלת את החופשה, ולא מבטלת את ההתנתקות המוחלטת ממטופלים במהלך התקופה. אין פגישות, אין טלפונים ומסרונים, יש ניקוי ראש מוחלט מעבודה אהובה אך תובענית. אבל יש רגישות לילדה הפנימית שבתוך הבוגרת שיושבת מולה ולצרכים שלה.
וכשחופשתה הסתיימה והיא שאלה אותי איך עברה עלי התקופה, שתינו שמחנו שחשבתי עליה, שקיוויתי שכיף לה, שקצת התגעגעתי, אבל בסך הכל היה והייתי בסדר גמור.
אני לא רואה הרבה דימיון בין הטיפול שלי לטיפול ההוא שלך, זה שפגע בך כל כך. המטפלת שלי לא צועקת עלי, שומרת על הסטינג הבסיסי (מקום, זמן, תשלום...)לא מכאיבה לי או מקשה עלי במתכוון (לפעמים היא צריכה לרדת למקומות כואבים ועושה זאת, עם הרבה אמפתיה ובשיתוף מלא שלי. לגדול זה כואב, אבל לא צריך להיות טראומטי!) נכון שלעובדה שהיינו אצלה בעבר בטיפול זוגי יש פוטנציאל בעייתי, אבל יש לכך גם יתרונות. זה לא שחור/לבן. לגבי הטלפונים, זו אכן נקודה בעייתית. היא לא עושה זאת הרבה (תמיד מסתכלת על המסך, לרוב לא עונה, לפעמים שולחת הודעה מובנית) כך שאני לא מסכימה עם המחשבה שחלקת איתי בעבר שזה מכוון. אני חושבת שהמענה לשיחות במהלך השעה לא לעניין. רגשית, לפעמים לא אכפת לי, לפעמים זה משעשע אותי ולעיתים, כשאני במצב מאד מאד רגיש זה מפרק אותי. נכון, יועיל מאד אם אדבר איתה על כך. אני עדיין לא שם, גם אם לאנשים אחרים זה נראה בסיסי. אני עדיין צריכה את היד על הכידון. אבל יכולה להבטיח לך, לכולם ובעיקר לעצמי שיום יבוא וארכב לבד.
אי אפשר לאלץ ניצן להפתח וגם תינוק לא שולפים בכוח מתעלת הלידה(אלא אם כן מדובר בסכנת חיים) יש תהליכים שפשוט מתרחשים מעצמם, אם התנאים הסביבתיים טובים דיים. ואני יכולה לומר לך שלמרות שהיא לא תמיד היא מכווננת בדיוק, או מבינה בדיוק, או אומרת את הדבר הנכון, למרות כשלים אמפתיים פה ושם - הסביבה הזאת, מבחינתי, טובה דיה. ולראיה - כבר יש לי מספיק ביטחון כדי להתאושש מהר מהאפיזודה עם בעלי ואחיו. אני מסוגלת להבין שמותר להם לא לאהוב את לבושי, או את מידות גופי, או דברים מסויימים באישיות שלי. וזה בסדר.
אני בסדר. וזה לגמרי חלק ממטרת העל של הטיפול.
