עזרה@ראשונה
New member
על מיזבח חנוכת המיזבח
נו, אז שוב שימחה רבה, שימחה רבה, עוד לפני שמגיעים להם חגי הכריסטמס והסילווסטר הנוצריים - הנה מתחילים היהודים להתרגש מחג-האורים, כן, זה בהחלט כואב להיזכר, כמו שכתב פה אב שכול וכואב, באותם ימי סביבון, בערבי הדלקת הנרות, ובצהרי הסופגניות, חבל רק שאיש לא עוצר לרגע להבחין כמה מיותר לבזבז אנרגיה של עצב מיותר על החג המוזר הזה - שהוא אומנם אהוב על ילדים בגלל גננות ומורות שחשקו לעצמן בחופשת חנוכה הגונה באמצע דצמבר - ולכן הן מעולם לא טרחו לספר לילדים את האמת הפשוטה, כלומר מהי הסחורה הגלומה באותו חנוכה. הנה, כמה יפה אומנם לשיר את מעוז צור ישועתי, אך מי עצר לרגע להבחין שמדובר בשיר הזה על מיזבח, ועל מיטבח, ובקיצור: כל הבסיס של החנוכה הזה מושתת על תפילה תמוהה לחנוכת-בית של איזה בניין מפוקפק שמטרתו לטבוח ולזבוח, מה באמת מבינים הילדים כשהם שרים היום "אז אגמור בשיר מיזמור חנוכת המיזבח". גם הסביבון - למי שאולי אינו יודע - גם הוא סוג של קוביית-מזל, הלוטו של פעם, שהיה נפוץ בשימוש אצל הנוצרים, זהו אותו דרייעדל או טראנטל, ששימש את האנשים למישחקי ההימורים שלהם, לא סתם כתב ביאליק על העופרת היצוקה, אפשר בהחלט לסמוך על יצרני הדרייעדלים האלה, שהם ידעו היטב כיצד ליצוק את העופרת בצד הנכון של הסביבון, כדי שבעלי הקלובים של ההימורים דאז יוכלו לגרוף במירמה את הקופה של המהמרים לצידם. עד היום גם איש עדיין לא עושה עניין גדול מהתמיהה של ה´עבודה הזרה´ הכרוכה בהדלקת שמונה נרות במקום שבעה, כמתחייב מאותה מנורה בת שבעה קנים, אותו מוטיב יהודי המלווה את ההיסטוריה היהודית מתקופת החשמונאים, ושהפכה, כידוע, גם לסמל הרישמי של מדינת ישראל. הגננות - כמו המורות - מעדיפות עד היום לחזור על הסיפור האינפנטילי של פח השמן שהספיק לשמונה ימים, אבל האמת המביכה היא כנראה שונה: שהחנוכייה בת שמונה הקנים - גם היא אינה אלא חיקוי פשוט של סמל רומי שעוצב על ידי הורדוס, הוא גם מתנוסס על שער טיטוס. ומשום מה, אנשים גם לא מבחינים שאפילו עצם השם ´חג אורים´ - גם הוא שם לא עברי, כי ממתי הריבוי של המילה אור היא אורים: כמו ה´דורות´ - שהם הריבוי של ה´דור´, וכמו ה´בורות´ של ה´בור´, כך גם ה´אורות´ הם הריבוי הנכון של ´אור´, ואם כבר קיים איזשהו חריג - גם אז, היה אמור ה´אור´ - למשל כמו ה´חור´ - להיקרא ברבים ´אורים´ בחולם כמו ´חורים´. אז חג האורים נקרא כך, כנראה בטעות, אולי על שם האורים של האורים ותומים, סיפור אחר בפני עצמו, אולי זה סתם שיבוש של הנורים הארמיים, כך או כך - מה עוד נותר לילדים לשמוח בו בחנוכה? אה, שהסופגניה היא, כנראה, אחד המאכלים היחידים, שהאנשים נותנים לה זריקה כואבת הגונה כדי לדחוף אליה פנימה את קצת הריבה, מאז פיטום האווזים במים על ידי סוחרי העופות, כדי לגנוב את דעת הקליינטים במשקל - לא נודע עוד סוג מאכל חגיגי נוסף שנאלץ לחטוף זריקה מידי אדם, כאילו היה איזה פצוע שהגיע לחדר מיון. אז כן: הזכרונות אומנם כואבים, הם יכאבו תמיד, אבל מותר להתנחם, לפחות הפעם, שהם לא אמורים להיות, בגלל החג הזה, יותר כואבים מאשר בסתם יום רגיל. פשוט חבל להתייסר השבוע יותר מאשר תמיד, רק בגלל מה שמתברר כסתם חגיגה של אחיזת עיניים מזוייפת, שאין בה מאומה המצדיק אפילו לא טיפת כאב אחת מיותרת. להיפך: אם כבר - אז כדאי ללמוד ממינהגי החג המוזרים האלה, שהחיים עצמם הם סביבון אחד גדול: פעם נס - ופעם לא. פעם הוא קורה - ופעם לא. פעם הוא גדול, הנס - ופעם הוא קטן. ופעם הוא פה - ופעם שם, אצל האחרים. והנרות האלה - יהיו צבעוניים וחגיגיים ככל שיהיו - הם כמו תזכורת שנתית חוזרת, שהנרות הדולקים אכן לא יכבו לעולם, אם כי לא תמיד הם יהיו מהסוג החגיגי, לא תמיד כל נר יהיה בהכרח דקיק, ולא תמיד יהיו שיבעה או שמונה נרות - לפעמים זה יהיה נר אחד שייאלץ לדלוק שבעה ימים, ואולי, אחרי הכל, אולי במחשבה שנייה באמת יש משהו בשיר התמוה ההוא, שחייב להזכיר לנו שהעולם הזה ממשיך לטבוח ולזבוח בנו, כן, העולם זובח - והשיירה עוברת, וכמו כלב נובח שאינו נושך - כך גם העולם הטובח אינו ממש מושך - אבל זה מה יש, אלה החיים, מה לעשות, כך האדם אוהב לרמות את עצמו, להכחיש, להדחיק, לא להכיר בעובדות החיים האלה, כל מה שנותר לו לאחר מכן - זה רק לספר לעצמו סיפור חדש שהוא בוחר בדרך חדשה, אבל גם זה כבר באמת סיפור אחר, אולי עזרא עוד ירחיב עליו בהזדמנות, יותר עדיף לברוח אל הלביבות, נו בטח, גם אותן גנבו היהודים מהרוסים הנוצרים, והגננות עדיין ממשיכות להאמין שהסבתא של החשמונאים המציאה אותן, הנה, יש לא רק פירוט - אלא גם מתכון כדי שיישאר לפחות טעם טוב בפה מכל החשמונאים האלה ומחנוכת המיזבח ומכל שאר הצרות, מהגשם כבר ניזהר לבד. שיעבור החג הזה בקלות - ושבת שלום לכל!
נו, אז שוב שימחה רבה, שימחה רבה, עוד לפני שמגיעים להם חגי הכריסטמס והסילווסטר הנוצריים - הנה מתחילים היהודים להתרגש מחג-האורים, כן, זה בהחלט כואב להיזכר, כמו שכתב פה אב שכול וכואב, באותם ימי סביבון, בערבי הדלקת הנרות, ובצהרי הסופגניות, חבל רק שאיש לא עוצר לרגע להבחין כמה מיותר לבזבז אנרגיה של עצב מיותר על החג המוזר הזה - שהוא אומנם אהוב על ילדים בגלל גננות ומורות שחשקו לעצמן בחופשת חנוכה הגונה באמצע דצמבר - ולכן הן מעולם לא טרחו לספר לילדים את האמת הפשוטה, כלומר מהי הסחורה הגלומה באותו חנוכה. הנה, כמה יפה אומנם לשיר את מעוז צור ישועתי, אך מי עצר לרגע להבחין שמדובר בשיר הזה על מיזבח, ועל מיטבח, ובקיצור: כל הבסיס של החנוכה הזה מושתת על תפילה תמוהה לחנוכת-בית של איזה בניין מפוקפק שמטרתו לטבוח ולזבוח, מה באמת מבינים הילדים כשהם שרים היום "אז אגמור בשיר מיזמור חנוכת המיזבח". גם הסביבון - למי שאולי אינו יודע - גם הוא סוג של קוביית-מזל, הלוטו של פעם, שהיה נפוץ בשימוש אצל הנוצרים, זהו אותו דרייעדל או טראנטל, ששימש את האנשים למישחקי ההימורים שלהם, לא סתם כתב ביאליק על העופרת היצוקה, אפשר בהחלט לסמוך על יצרני הדרייעדלים האלה, שהם ידעו היטב כיצד ליצוק את העופרת בצד הנכון של הסביבון, כדי שבעלי הקלובים של ההימורים דאז יוכלו לגרוף במירמה את הקופה של המהמרים לצידם. עד היום גם איש עדיין לא עושה עניין גדול מהתמיהה של ה´עבודה הזרה´ הכרוכה בהדלקת שמונה נרות במקום שבעה, כמתחייב מאותה מנורה בת שבעה קנים, אותו מוטיב יהודי המלווה את ההיסטוריה היהודית מתקופת החשמונאים, ושהפכה, כידוע, גם לסמל הרישמי של מדינת ישראל. הגננות - כמו המורות - מעדיפות עד היום לחזור על הסיפור האינפנטילי של פח השמן שהספיק לשמונה ימים, אבל האמת המביכה היא כנראה שונה: שהחנוכייה בת שמונה הקנים - גם היא אינה אלא חיקוי פשוט של סמל רומי שעוצב על ידי הורדוס, הוא גם מתנוסס על שער טיטוס. ומשום מה, אנשים גם לא מבחינים שאפילו עצם השם ´חג אורים´ - גם הוא שם לא עברי, כי ממתי הריבוי של המילה אור היא אורים: כמו ה´דורות´ - שהם הריבוי של ה´דור´, וכמו ה´בורות´ של ה´בור´, כך גם ה´אורות´ הם הריבוי הנכון של ´אור´, ואם כבר קיים איזשהו חריג - גם אז, היה אמור ה´אור´ - למשל כמו ה´חור´ - להיקרא ברבים ´אורים´ בחולם כמו ´חורים´. אז חג האורים נקרא כך, כנראה בטעות, אולי על שם האורים של האורים ותומים, סיפור אחר בפני עצמו, אולי זה סתם שיבוש של הנורים הארמיים, כך או כך - מה עוד נותר לילדים לשמוח בו בחנוכה? אה, שהסופגניה היא, כנראה, אחד המאכלים היחידים, שהאנשים נותנים לה זריקה כואבת הגונה כדי לדחוף אליה פנימה את קצת הריבה, מאז פיטום האווזים במים על ידי סוחרי העופות, כדי לגנוב את דעת הקליינטים במשקל - לא נודע עוד סוג מאכל חגיגי נוסף שנאלץ לחטוף זריקה מידי אדם, כאילו היה איזה פצוע שהגיע לחדר מיון. אז כן: הזכרונות אומנם כואבים, הם יכאבו תמיד, אבל מותר להתנחם, לפחות הפעם, שהם לא אמורים להיות, בגלל החג הזה, יותר כואבים מאשר בסתם יום רגיל. פשוט חבל להתייסר השבוע יותר מאשר תמיד, רק בגלל מה שמתברר כסתם חגיגה של אחיזת עיניים מזוייפת, שאין בה מאומה המצדיק אפילו לא טיפת כאב אחת מיותרת. להיפך: אם כבר - אז כדאי ללמוד ממינהגי החג המוזרים האלה, שהחיים עצמם הם סביבון אחד גדול: פעם נס - ופעם לא. פעם הוא קורה - ופעם לא. פעם הוא גדול, הנס - ופעם הוא קטן. ופעם הוא פה - ופעם שם, אצל האחרים. והנרות האלה - יהיו צבעוניים וחגיגיים ככל שיהיו - הם כמו תזכורת שנתית חוזרת, שהנרות הדולקים אכן לא יכבו לעולם, אם כי לא תמיד הם יהיו מהסוג החגיגי, לא תמיד כל נר יהיה בהכרח דקיק, ולא תמיד יהיו שיבעה או שמונה נרות - לפעמים זה יהיה נר אחד שייאלץ לדלוק שבעה ימים, ואולי, אחרי הכל, אולי במחשבה שנייה באמת יש משהו בשיר התמוה ההוא, שחייב להזכיר לנו שהעולם הזה ממשיך לטבוח ולזבוח בנו, כן, העולם זובח - והשיירה עוברת, וכמו כלב נובח שאינו נושך - כך גם העולם הטובח אינו ממש מושך - אבל זה מה יש, אלה החיים, מה לעשות, כך האדם אוהב לרמות את עצמו, להכחיש, להדחיק, לא להכיר בעובדות החיים האלה, כל מה שנותר לו לאחר מכן - זה רק לספר לעצמו סיפור חדש שהוא בוחר בדרך חדשה, אבל גם זה כבר באמת סיפור אחר, אולי עזרא עוד ירחיב עליו בהזדמנות, יותר עדיף לברוח אל הלביבות, נו בטח, גם אותן גנבו היהודים מהרוסים הנוצרים, והגננות עדיין ממשיכות להאמין שהסבתא של החשמונאים המציאה אותן, הנה, יש לא רק פירוט - אלא גם מתכון כדי שיישאר לפחות טעם טוב בפה מכל החשמונאים האלה ומחנוכת המיזבח ומכל שאר הצרות, מהגשם כבר ניזהר לבד. שיעבור החג הזה בקלות - ושבת שלום לכל!