על מיניות כפויה בתרבות האונס כלפי נשים א מיניות
התרבות שאנחנו חיים\חיות בה היא תרבות האונס... נטיות מיניות יש מכל הסוגים. וכל אדם מושפע מהתרבות באופן מסוים ובמידה מסוימת, בין אם באופן גלוי ובין אם באופן סמוי. כשהבנתי שאני א מינית והצלחתי להגדיר את עצמי ככזאת, תמיד עלתה בסביבה שלי, האם עברתי פגיעה מינית.
הנטייה לא קשורה לחוויות העבר אלא לאופי של האדם, למי שהיא, כל אחת עשויה לעבור בחייה פגיעה מינית, וזה לא אומר שהנטייה המינית שלה בהכרח מושפעת מזה...
בפוסט הזה אני מבקשת לדבר על הדיכוי הא מיני בתרבות האונס. כשאישה מספרת שהיא א מינית ולא מעוניינת ביחסי מין, משום שהיא לא נמשכת מינית לא לגבר ולא לאישה. התגובה לכך היא "ניסית? אולי תנסי? אם לא תנסי איך תדעי?", "אולי את רוצה אבל את לא יודעת שאת רוצה?", "את משחקת אותה קשה להשגה...", "מנסה להיות מיוחדת", "אבחנו אותך לכך?", "אין בכלל נטייה כזאת, תטפלי בזה כדי שלא יהיה לך בעיה בעתיד"... לנשים בתרבות האונס אין את החופש שלהן לבחור באמת ובתמים ולחלוטין לא לרצות את זה בלי קשר לדברים אחרים (ואני מדברת על נשים כי אני אישה בעצמי, ואני מבינה את החוויה הנשית במרחב...אבל אני רק יכולה לתאר לעצמי איזה קושי חווה גבר א מיני במרחב המיני בתרבות האונס, יכולה רק לתאר לעצמי כמה לחץ יש עליו). בסופו של דבר האישה האמינית, שאינה מעוניינת לקיים יחסי מין, חווה לחץ חברתי לקיים יחסי מין ולהדחיק את הנטייה שלה. להדחיק עד כדי לעשות בניגוד המוחלט למה שהגוף שלה מראה לה... רק כדי שתהיה לה תשובה לענות "ניסיתי, זה לא מלהיב אותי" (אבל הניסיון הוא לא מרצון, אלא מתוך הלחץ החברתי... מתוך תרבות האונס)... ואז יענו "כנראה, לא פגשת בגבר הנכון".
בסופו של דבר, האישה הא מינית, גם אם לא חוותה בהכרח טראומה מינית לפני ההגדרה שלה, עשויה לחוות את הטראומה המינית בעקבות הלחץ של הסביבה עליה לקיים יחסי מין. זה כמו אונס חברתי... אי אפשר לתבוע את כל החברה... אבל אנחנו חיים בתרבות אונס, וכשאני אומרת שאני נפגעת של תרבות האונס, איני אומרת שאני נפגעת אונס, אלא שאני נפגעת מהתרבות הזאת שכופה עלי לקיים יחסי מין נגד רצוני.
תרבות האונס היא תרבות שלפיה גוף האישה הוא לא ברשותה בלבד, לא האוטוריטה שלה, אלא נתון להחלטות החיצוניות וההשפעות של הסביבה על הפרט. החפצה של גוף האישה בפרסומות, בשירה, בסרטים, זה תרבות האונס... תרבות האונס באה לידי ביטוי גם בהאשמות קורבן וגם בסלאט שיימינג. אבל חוץ מהסלאט שיימינג, קיים גם שיימינג הפוך. אם הסלאט שיימינג עוסק בדיכוי מיני, אז ההפוך עוסק בביטול האפשרות של האישה לסרב או להחליט מראש שאינה מעוניינת לקיים יחסי מין. יחסי מין הם עובדה ולא בחירה בתרבות האונס... ואם אישה מתנהגת בצורה שאינה מינית מספיק בהתאם לדרישות החברתיות, גם זה גורם לגינוי בסופו של דבר. אם אישה בזוגיות זמן ממושך, אז מגיע שלב מסוים בזמן של מערכת היחסים, שכולם מניחים שהזוג כבר "עשה את זה", ואם הם נישאו, אז הם חייבים... אבל בחברה מינית עם תרבות של אונס, לא יטילו ספק בכך... זאת תהיה עובדה, ובשביל האישה, זה רק עניין של זמן עד שהיא תקיים יחסי מין (זה כאילו לא יכול להיות "לא" לנצח).
נכון שבזוגיות א מינית אין את הלחץ הזה בתוך הזוגיות, אך ההשפעה החיצונית היא שמשהו לא תקין איתם, כי תרבות האונס מחייבת שבהמשך הקשר הם צריכים "לממש את האהבה ביניהם".
התרבות שאנחנו חיים\חיות בה היא תרבות האונס... נטיות מיניות יש מכל הסוגים. וכל אדם מושפע מהתרבות באופן מסוים ובמידה מסוימת, בין אם באופן גלוי ובין אם באופן סמוי. כשהבנתי שאני א מינית והצלחתי להגדיר את עצמי ככזאת, תמיד עלתה בסביבה שלי, האם עברתי פגיעה מינית.
הנטייה לא קשורה לחוויות העבר אלא לאופי של האדם, למי שהיא, כל אחת עשויה לעבור בחייה פגיעה מינית, וזה לא אומר שהנטייה המינית שלה בהכרח מושפעת מזה...
בפוסט הזה אני מבקשת לדבר על הדיכוי הא מיני בתרבות האונס. כשאישה מספרת שהיא א מינית ולא מעוניינת ביחסי מין, משום שהיא לא נמשכת מינית לא לגבר ולא לאישה. התגובה לכך היא "ניסית? אולי תנסי? אם לא תנסי איך תדעי?", "אולי את רוצה אבל את לא יודעת שאת רוצה?", "את משחקת אותה קשה להשגה...", "מנסה להיות מיוחדת", "אבחנו אותך לכך?", "אין בכלל נטייה כזאת, תטפלי בזה כדי שלא יהיה לך בעיה בעתיד"... לנשים בתרבות האונס אין את החופש שלהן לבחור באמת ובתמים ולחלוטין לא לרצות את זה בלי קשר לדברים אחרים (ואני מדברת על נשים כי אני אישה בעצמי, ואני מבינה את החוויה הנשית במרחב...אבל אני רק יכולה לתאר לעצמי איזה קושי חווה גבר א מיני במרחב המיני בתרבות האונס, יכולה רק לתאר לעצמי כמה לחץ יש עליו). בסופו של דבר האישה האמינית, שאינה מעוניינת לקיים יחסי מין, חווה לחץ חברתי לקיים יחסי מין ולהדחיק את הנטייה שלה. להדחיק עד כדי לעשות בניגוד המוחלט למה שהגוף שלה מראה לה... רק כדי שתהיה לה תשובה לענות "ניסיתי, זה לא מלהיב אותי" (אבל הניסיון הוא לא מרצון, אלא מתוך הלחץ החברתי... מתוך תרבות האונס)... ואז יענו "כנראה, לא פגשת בגבר הנכון".
בסופו של דבר, האישה הא מינית, גם אם לא חוותה בהכרח טראומה מינית לפני ההגדרה שלה, עשויה לחוות את הטראומה המינית בעקבות הלחץ של הסביבה עליה לקיים יחסי מין. זה כמו אונס חברתי... אי אפשר לתבוע את כל החברה... אבל אנחנו חיים בתרבות אונס, וכשאני אומרת שאני נפגעת של תרבות האונס, איני אומרת שאני נפגעת אונס, אלא שאני נפגעת מהתרבות הזאת שכופה עלי לקיים יחסי מין נגד רצוני.
תרבות האונס היא תרבות שלפיה גוף האישה הוא לא ברשותה בלבד, לא האוטוריטה שלה, אלא נתון להחלטות החיצוניות וההשפעות של הסביבה על הפרט. החפצה של גוף האישה בפרסומות, בשירה, בסרטים, זה תרבות האונס... תרבות האונס באה לידי ביטוי גם בהאשמות קורבן וגם בסלאט שיימינג. אבל חוץ מהסלאט שיימינג, קיים גם שיימינג הפוך. אם הסלאט שיימינג עוסק בדיכוי מיני, אז ההפוך עוסק בביטול האפשרות של האישה לסרב או להחליט מראש שאינה מעוניינת לקיים יחסי מין. יחסי מין הם עובדה ולא בחירה בתרבות האונס... ואם אישה מתנהגת בצורה שאינה מינית מספיק בהתאם לדרישות החברתיות, גם זה גורם לגינוי בסופו של דבר. אם אישה בזוגיות זמן ממושך, אז מגיע שלב מסוים בזמן של מערכת היחסים, שכולם מניחים שהזוג כבר "עשה את זה", ואם הם נישאו, אז הם חייבים... אבל בחברה מינית עם תרבות של אונס, לא יטילו ספק בכך... זאת תהיה עובדה, ובשביל האישה, זה רק עניין של זמן עד שהיא תקיים יחסי מין (זה כאילו לא יכול להיות "לא" לנצח).
נכון שבזוגיות א מינית אין את הלחץ הזה בתוך הזוגיות, אך ההשפעה החיצונית היא שמשהו לא תקין איתם, כי תרבות האונס מחייבת שבהמשך הקשר הם צריכים "לממש את האהבה ביניהם".