על נאמנות לידיד וזוגיות
הודעה שפרסמתי לפני כמה ימים בפורום אחר, אבל מעניין אותי לדעת גם מה אתם חושבים. וחוץ מזה, צריך להעיר את הפורום. יש לי ידיד נפש, במקרה הוא גם אקס. שנתיים וחצי בעבר הרחוק, מסוג הדברים שכבר מזמן נשכחו ואולי גם הועילו בגזרת המתח המיני (שמוצה עד תום ופשוט לא קיים). מאז אותה פרידה שנינו ניהלנו לא מעט קשרים, התאהבנו, ועברנו חוויות ושינויים בעולמינו הרומנטי. החבר האחרון שלי מאוד לא אהב את הקשר שלנו, ובעקבות אותה התנגדות הורדנו פרופיל. כלומר, שמרנו על קשר, שיחת טלפון פעם בשבוע, קצת במסנג'ר, מתראים אחת לחודשיים... לא משהו שאפשר לקרוא לו ידידות נפש (למרות שכשכבר דיברנו, אז באמת דיברנו), בטח שלא בהשוואה לתקופות שבהן שוחחנו יום יום וגם נפגשנו פחות או יותר באותה התדירות... אותו ידיד נפש, הסתבר בדיעבד, כעס עלי נורא. נפגע, הרגיש מרומה ומנוצל וכו' וכו'. רגע לאחר הפרידה מהאקס, הקשר ביננו חזר לעצמו ובהתאמה גם חוויתי משבר גדול מאוד... אותו ידיד היה שם בכדי לתמוך (נפשית, וגם כלכלית... הוא פשוט העניק לי 3000 שקלים לטובת אותו מקרה חירום. הם יחזרו אליו כמובן, אבל הוא חייל עני ורציתי להמחיש את ההקרבה.) הוא היה שם בכל רגע, חיבק ועודד ונתן מה שהוא יכול. באותם ימים קלטתי כמה עקומה הייתה ההחלטה שלי להתרחק מהאדם הזה, שהוא בעצם החבר הכי טוב והיחיד שיש לי, וידעתי ביני לבין עצמי שלעולם, לטובת אף אחד ושום דבר, אני לא אתרחק ממנו שוב. למזלי בן זוגי החדש הכיר אותנו יחד, והם אוהבים אחד את השני מאוד... אבל אני יודעת שלא הרבה אנשים היו מסתדרים עם קשר שכזה אני תוהה מה היה קורה אם בן זוגי לא היה אוהב את הקשר הזה, ומה אתם חושבים... אני קוראת לא מעט דיונים כאלה, על הידידה או הידיד הטוב, והדעה הרווחת (כשלא מודעים לפרטים) היא שבן הזוג קודם לכל... האם זה באמת כך? האם הייתם נוטשים חבר נפש?
הודעה שפרסמתי לפני כמה ימים בפורום אחר, אבל מעניין אותי לדעת גם מה אתם חושבים. וחוץ מזה, צריך להעיר את הפורום. יש לי ידיד נפש, במקרה הוא גם אקס. שנתיים וחצי בעבר הרחוק, מסוג הדברים שכבר מזמן נשכחו ואולי גם הועילו בגזרת המתח המיני (שמוצה עד תום ופשוט לא קיים). מאז אותה פרידה שנינו ניהלנו לא מעט קשרים, התאהבנו, ועברנו חוויות ושינויים בעולמינו הרומנטי. החבר האחרון שלי מאוד לא אהב את הקשר שלנו, ובעקבות אותה התנגדות הורדנו פרופיל. כלומר, שמרנו על קשר, שיחת טלפון פעם בשבוע, קצת במסנג'ר, מתראים אחת לחודשיים... לא משהו שאפשר לקרוא לו ידידות נפש (למרות שכשכבר דיברנו, אז באמת דיברנו), בטח שלא בהשוואה לתקופות שבהן שוחחנו יום יום וגם נפגשנו פחות או יותר באותה התדירות... אותו ידיד נפש, הסתבר בדיעבד, כעס עלי נורא. נפגע, הרגיש מרומה ומנוצל וכו' וכו'. רגע לאחר הפרידה מהאקס, הקשר ביננו חזר לעצמו ובהתאמה גם חוויתי משבר גדול מאוד... אותו ידיד היה שם בכדי לתמוך (נפשית, וגם כלכלית... הוא פשוט העניק לי 3000 שקלים לטובת אותו מקרה חירום. הם יחזרו אליו כמובן, אבל הוא חייל עני ורציתי להמחיש את ההקרבה.) הוא היה שם בכל רגע, חיבק ועודד ונתן מה שהוא יכול. באותם ימים קלטתי כמה עקומה הייתה ההחלטה שלי להתרחק מהאדם הזה, שהוא בעצם החבר הכי טוב והיחיד שיש לי, וידעתי ביני לבין עצמי שלעולם, לטובת אף אחד ושום דבר, אני לא אתרחק ממנו שוב. למזלי בן זוגי החדש הכיר אותנו יחד, והם אוהבים אחד את השני מאוד... אבל אני יודעת שלא הרבה אנשים היו מסתדרים עם קשר שכזה אני תוהה מה היה קורה אם בן זוגי לא היה אוהב את הקשר הזה, ומה אתם חושבים... אני קוראת לא מעט דיונים כאלה, על הידידה או הידיד הטוב, והדעה הרווחת (כשלא מודעים לפרטים) היא שבן הזוג קודם לכל... האם זה באמת כך? האם הייתם נוטשים חבר נפש?
