על נשים, חתולים וחיות אחרות - סיפור
''נו? אז את באה?'' ''לא.'' ''רונית, את לא יכולה להמשיך לשבת בבית, בצורה הזאת לא תכירי אף אחת.'' ''אפרת, כמה פעמים הצטרפתי למסעות החיפוש שלך אחר בנות? אפילו לת''א נסענו ולא העלנו בחכתנו כלום.'' ''אני מודה שהנסיעה לת''א לא הועילה, אבל אנחנו לא בת''א, ויש מסיבת חנוכה באגודה ובוודאי נפגוש בנות נחמדות.'' ''בוודאי, רק נפגוש את אותן בנות שפגשנו בכל מסיבה אחרת שהתרחשה פה.'' ''ומה רע בלפגוש בנות נחמדות ולבלות קצת?'' ''אני לא מתחברת אליהן.'' ''את לא צריכה להתחבר, את לא תקע, רק לבלות קצת, מול אנשים ולא מול מסך מחשב'' אפרת כבר החלה כועסת. ''אני לא באה.'' ''שלא תגידי שלא אמרתי לך כשהבדידות תתחיל לכרסם בך.'' ''מילים כדרבנות, אפי, תיהני במסיבה ותביאי סופגניות.'' ''רוניתי, סופגניות שווה מסיבה, בית שווה לבד, את המשוואה הזאת לא יהיה קשה לפתור.'' טריקת דלת. כבר עבר שבוע מאז שהתחלתי לשמור על הבית של הבוסית שלי. היא יצאה למסע חיפוש בן חודשיים אחר האינדיאנים ברחבי ארה''ב וביקשה ממני לשמור לה על הבית ועל שני חתולים קשי יום שאפילו פסיכולוג עם הכשרה וטרינרית לא יוכל להבין אותם, אבל אני כ''כ אוהבת חתולים שמייד הסכמתי. המחשב הוא הסיבה השנייה שהסכמתי. לא מכבר חזרתי ל''אפיזודה החולפת'' של חיי, (לפי הגדרת הורי), ומאוד רציתי להכיר מישהי. לאחר מסע חיפושים במועדונים ומסיבות גייז החלטתי שזו לא הדרך והתחלתי בחיפוש דרך האינטרנט. כדי שלא יהיה יותר מדי משעמם עם שני חתולים מורכבים ובית רדוף רוחות אינדיאניות, הזמנתי את אפרת להצטרף אליי להרפתקה. אפרת מאוד שמחה להשתחרר מעט מהלחץ של ההורים והצטרפה בשמחה. עכשיו, שאנו חיות באותה דירה, יותר מתמיד היא לא מפסיקה לנדנד לי שאצטרף אליה לכל מני שוטטויות, מסיבות, טיולים והכל על מנת להכיר את בת הזוג המושלמת שעדיין לא מצאנו. היא לא מאמינה במחשב ושירותי האינטרנט כמדיום היכול לשמש ככלי עזר ואני חושבת את ההפך. ושוב, מסיבת חנוכה באגודה ואני כבר יכולה לדמיין את המאורע, המון בנים רוקדים משתוללים, חווים את החג במלוא עוצמתו, מעט בנות מתגודדות, מסתודדות, כמה רוקדות, מאופקות, מנסות להבין למה הם פה ואת אפרת, מקפצת בניהן מנסה לעורר משהו רדום. לא התחשק לי ללכת. לפני שנה, שעדיין הייתי אופטימית לגבי הקהילה הלכנו למסיבת החנוכה שהייתה הראשונה מסוגה, מסיבת הדגל של האגודה, אז, עדיין הייתי פעילה, הכרתי את מרבית האנשים, הייתה התרגשות באוויר, אנחנו עושים ''משהו''. ראיתי את מיטל, היא מצאה חן בעיני ושלחתי את אפרת לברר את הפרטים ההכרחיים, האם היא פנויה? בת כמה? מה עושה? רוצה להכיר? אפרת חזרה מחויכת עם תשובות, פנויה, 26 (רק שנה מעליי), מתרגלת באוניברסיטה (התרשמתי), רוצה! עד שאזרתי אומץ לגשת היא כבר עזבה. אפרת אמרה שמסרה לה את הטלפון שלי. התנחמתי. למחרת היא התקשרה, דיברנו היה נחמד קבענו להיפגש באוניברסיטה. יום לפני הפגישה המיועדת הגעתי לאוניברסיטה ונתקלתי בה במסדרון. קראתי לה, היא הסתובבה עיניה שוטטו בחלל בחיפוש אחר יוזם הקריאה ולפתע הבנתי שהיא איננה יודעת מי אני, שרק דיברנו מבלי שראתה אותי. נגשתי אליה והצגתי עצמי. היא נראתה מבולבלת, מהססת, ממהרת. למחרת היא לא הגיעה לפגישה. אכזבה. לא עוד מסיבות חנוכה. וזאת הייתה רק אכזבה אחת, בנוסף אליה היו עוד שתיים, אבל מי סופר. ''רוניתי, אולי תבואי בכל זאת?'' שמעתי בקושי מתוך ההמולה. ''אפי, אני אוותר, תיהני לך.'' ''הזדמנות אחרונה?'' ''אם אין לך הזמנות לחתונה אל תחזרי הביתה.'' ''תהיי השושבינה שלי?'' ''בטח.'' ''את תצטרכי ללבוש שמלה.'' ''עד כאן!'' ''טוב, טוב'' היא צחקה. ''אני אביא לך סופגניות, ביי.'' כיביתי את הסלולארי בכדי שאפרת תוכל ליהנות ולהפסיק להציק לי ופניתי להאכיל את החתולים. החתולה כבר יומיים מסתתרת בבוידעם ויורדת רק בלילות, אז אני נאלצת להעלות לה את האוכל למעלה. והחתול השמן מסיים לטחון עוד לפני שאני מבינה שטעיתי ונתתי לו את האוכל שלה ולא את הדיאטטי שלו ועכשיו למרות הטעות הוא מנסה לטפס לבוידעם כדי לחסל גם את האוכל שלה. אחרי החוויה הזואולוגית הזו אני פותחת את המחשב. לפני שבוע פרסמתי מודעת הכרות באתר אינטרנט של הקהילה. התקשרו אליי מכל קצוות הארץ למרות שבפרוש הגבלתי את אזור החיפוש. רובן היו נשים מבוגרות שניסו לשכנע אותי שאני לא אמורה להירתע מגילן המופלג. הייתה אחת שכ''כ התלהבה מהגיל שלי, וכששאלתי לסיבה, היא אמרה שיש לה בת בדיוק באותו הגיל. מה הפלא שנרתעתי? חלקן היו בנות צעירות, בתיכון שרצו להתנסות, אני נראית לכן שפן ניסיונות? התייאשתי. נכנסתי לאתר והפעם עשיתי חיפוש לפי נתונים שונים, בעבר חיפשתי לפי נתוני הסוסה הלבנה שהייתה לי בראש, והיום חיפשתי לפי נתוני ההיפופוטם שהייתי אני. טוב, אני לא נראית כ''כ רע, אבל רזה אני לא, ויפהפייה גם לא, אבל מה שחשוב זה מה שבפנים לא? מצאתי אחת שנתוניה זהים לשלי למעט צבע עיניה שהיה כחול וזה קנה אותי. שלחתי הודעה וקיוויתי לתשובה. אמרתי בלבי שאם היא היפופוטמית כמוני, אז לא יהיה לה אכפת להיפגש עם היפופוטמית דומה. אפרת חזרה לפנות בוקר עם היקי בצוואר ושיר חנוכה בלב, אבל בלי פעמוני חתונה. השכבתי אותה לישון עם הבטחה לשמוע הכל למחרת בבוקר. ''בוקר טוב.'' ''מה כבר בוקר?'' בקושי פקחה עיניה. ''אפרת, עוד מעט כבר צהריים, אולי תקומי?'' ''טוב, טוב אני קמה. הכנת קפה?'' ''הכנתי, אבל החתול השמן שתה לך אותו.'' ''מה? ממתי חתולים שותים קפה?'' ''אלו חתולים מיוחדים, מורכבים שכחת?'' ''מורכבים, בסדר, אז את מכינה לי עוד אחד?'' התחננה. ''כבר הכנתי, אבל גם את זה הוא שתה.'' ''מורכבים...'' סיננה בין שיניה. ''איך היה אתמול?'' ''היה כייף, חבל שלא באת. יש לך ד''ש ממיטל.'' ''מיטל?'' התפלאתי. ''כן. הבחורה שהתחלת איתה בשנה שעברה'' ''אה... כן.'' אמרתי כאילו רק עכשיו נזכרתי. ואיך אפשר לשכוח את אכזבה מספר אחת של חיי. ''היא דווקא די טובה במיטה, המיטל שלך.'' ''קודם כל היא לא שלי, ושנית, מיטה אפי? כזכור לי עלית לפה לבד.'' נתתי לה מבט זועם. ''טוב, טוב, אני אתחיל מההתחלה. מסתבר שבשנה שעברה היא חשבה שאני מעוניינת בה וכשנתתי לה את הטלפון שלך והיא הבינה שלא בי מדובר ולא היה לה נעים לסגת. והשנה כשהגעתי לבדי, היא קפצה עליי. בהתחלה לא כל-כך התלהבתי מהרעיון, בגללך אבל, ככל שהזמן חלף ולא ראיתי אף אחת חדשה באופק, התרככתי. אני מקווה שלא אכפת לך?'' ''לא, לא אכפת לי.'' שיקרתי. ''מיטה?'' הזכרתי, עדיין זועמת. ''אה.. כן. סיפרתי לה שאנחנו חולקות דירה יחד ולא היה לה נעים לעלות אז הלכנו אליה.'' ''סופגניות שווה מסיבה, בית שווה לבד והיקי שווה מיטל?'' ''למה את כועסת?'' ''אני לא.'' ''תיזהרי שהחתול השמן והמורכב שלך, לא יוכל לך את הלב.''
''נו? אז את באה?'' ''לא.'' ''רונית, את לא יכולה להמשיך לשבת בבית, בצורה הזאת לא תכירי אף אחת.'' ''אפרת, כמה פעמים הצטרפתי למסעות החיפוש שלך אחר בנות? אפילו לת''א נסענו ולא העלנו בחכתנו כלום.'' ''אני מודה שהנסיעה לת''א לא הועילה, אבל אנחנו לא בת''א, ויש מסיבת חנוכה באגודה ובוודאי נפגוש בנות נחמדות.'' ''בוודאי, רק נפגוש את אותן בנות שפגשנו בכל מסיבה אחרת שהתרחשה פה.'' ''ומה רע בלפגוש בנות נחמדות ולבלות קצת?'' ''אני לא מתחברת אליהן.'' ''את לא צריכה להתחבר, את לא תקע, רק לבלות קצת, מול אנשים ולא מול מסך מחשב'' אפרת כבר החלה כועסת. ''אני לא באה.'' ''שלא תגידי שלא אמרתי לך כשהבדידות תתחיל לכרסם בך.'' ''מילים כדרבנות, אפי, תיהני במסיבה ותביאי סופגניות.'' ''רוניתי, סופגניות שווה מסיבה, בית שווה לבד, את המשוואה הזאת לא יהיה קשה לפתור.'' טריקת דלת. כבר עבר שבוע מאז שהתחלתי לשמור על הבית של הבוסית שלי. היא יצאה למסע חיפוש בן חודשיים אחר האינדיאנים ברחבי ארה''ב וביקשה ממני לשמור לה על הבית ועל שני חתולים קשי יום שאפילו פסיכולוג עם הכשרה וטרינרית לא יוכל להבין אותם, אבל אני כ''כ אוהבת חתולים שמייד הסכמתי. המחשב הוא הסיבה השנייה שהסכמתי. לא מכבר חזרתי ל''אפיזודה החולפת'' של חיי, (לפי הגדרת הורי), ומאוד רציתי להכיר מישהי. לאחר מסע חיפושים במועדונים ומסיבות גייז החלטתי שזו לא הדרך והתחלתי בחיפוש דרך האינטרנט. כדי שלא יהיה יותר מדי משעמם עם שני חתולים מורכבים ובית רדוף רוחות אינדיאניות, הזמנתי את אפרת להצטרף אליי להרפתקה. אפרת מאוד שמחה להשתחרר מעט מהלחץ של ההורים והצטרפה בשמחה. עכשיו, שאנו חיות באותה דירה, יותר מתמיד היא לא מפסיקה לנדנד לי שאצטרף אליה לכל מני שוטטויות, מסיבות, טיולים והכל על מנת להכיר את בת הזוג המושלמת שעדיין לא מצאנו. היא לא מאמינה במחשב ושירותי האינטרנט כמדיום היכול לשמש ככלי עזר ואני חושבת את ההפך. ושוב, מסיבת חנוכה באגודה ואני כבר יכולה לדמיין את המאורע, המון בנים רוקדים משתוללים, חווים את החג במלוא עוצמתו, מעט בנות מתגודדות, מסתודדות, כמה רוקדות, מאופקות, מנסות להבין למה הם פה ואת אפרת, מקפצת בניהן מנסה לעורר משהו רדום. לא התחשק לי ללכת. לפני שנה, שעדיין הייתי אופטימית לגבי הקהילה הלכנו למסיבת החנוכה שהייתה הראשונה מסוגה, מסיבת הדגל של האגודה, אז, עדיין הייתי פעילה, הכרתי את מרבית האנשים, הייתה התרגשות באוויר, אנחנו עושים ''משהו''. ראיתי את מיטל, היא מצאה חן בעיני ושלחתי את אפרת לברר את הפרטים ההכרחיים, האם היא פנויה? בת כמה? מה עושה? רוצה להכיר? אפרת חזרה מחויכת עם תשובות, פנויה, 26 (רק שנה מעליי), מתרגלת באוניברסיטה (התרשמתי), רוצה! עד שאזרתי אומץ לגשת היא כבר עזבה. אפרת אמרה שמסרה לה את הטלפון שלי. התנחמתי. למחרת היא התקשרה, דיברנו היה נחמד קבענו להיפגש באוניברסיטה. יום לפני הפגישה המיועדת הגעתי לאוניברסיטה ונתקלתי בה במסדרון. קראתי לה, היא הסתובבה עיניה שוטטו בחלל בחיפוש אחר יוזם הקריאה ולפתע הבנתי שהיא איננה יודעת מי אני, שרק דיברנו מבלי שראתה אותי. נגשתי אליה והצגתי עצמי. היא נראתה מבולבלת, מהססת, ממהרת. למחרת היא לא הגיעה לפגישה. אכזבה. לא עוד מסיבות חנוכה. וזאת הייתה רק אכזבה אחת, בנוסף אליה היו עוד שתיים, אבל מי סופר. ''רוניתי, אולי תבואי בכל זאת?'' שמעתי בקושי מתוך ההמולה. ''אפי, אני אוותר, תיהני לך.'' ''הזדמנות אחרונה?'' ''אם אין לך הזמנות לחתונה אל תחזרי הביתה.'' ''תהיי השושבינה שלי?'' ''בטח.'' ''את תצטרכי ללבוש שמלה.'' ''עד כאן!'' ''טוב, טוב'' היא צחקה. ''אני אביא לך סופגניות, ביי.'' כיביתי את הסלולארי בכדי שאפרת תוכל ליהנות ולהפסיק להציק לי ופניתי להאכיל את החתולים. החתולה כבר יומיים מסתתרת בבוידעם ויורדת רק בלילות, אז אני נאלצת להעלות לה את האוכל למעלה. והחתול השמן מסיים לטחון עוד לפני שאני מבינה שטעיתי ונתתי לו את האוכל שלה ולא את הדיאטטי שלו ועכשיו למרות הטעות הוא מנסה לטפס לבוידעם כדי לחסל גם את האוכל שלה. אחרי החוויה הזואולוגית הזו אני פותחת את המחשב. לפני שבוע פרסמתי מודעת הכרות באתר אינטרנט של הקהילה. התקשרו אליי מכל קצוות הארץ למרות שבפרוש הגבלתי את אזור החיפוש. רובן היו נשים מבוגרות שניסו לשכנע אותי שאני לא אמורה להירתע מגילן המופלג. הייתה אחת שכ''כ התלהבה מהגיל שלי, וכששאלתי לסיבה, היא אמרה שיש לה בת בדיוק באותו הגיל. מה הפלא שנרתעתי? חלקן היו בנות צעירות, בתיכון שרצו להתנסות, אני נראית לכן שפן ניסיונות? התייאשתי. נכנסתי לאתר והפעם עשיתי חיפוש לפי נתונים שונים, בעבר חיפשתי לפי נתוני הסוסה הלבנה שהייתה לי בראש, והיום חיפשתי לפי נתוני ההיפופוטם שהייתי אני. טוב, אני לא נראית כ''כ רע, אבל רזה אני לא, ויפהפייה גם לא, אבל מה שחשוב זה מה שבפנים לא? מצאתי אחת שנתוניה זהים לשלי למעט צבע עיניה שהיה כחול וזה קנה אותי. שלחתי הודעה וקיוויתי לתשובה. אמרתי בלבי שאם היא היפופוטמית כמוני, אז לא יהיה לה אכפת להיפגש עם היפופוטמית דומה. אפרת חזרה לפנות בוקר עם היקי בצוואר ושיר חנוכה בלב, אבל בלי פעמוני חתונה. השכבתי אותה לישון עם הבטחה לשמוע הכל למחרת בבוקר. ''בוקר טוב.'' ''מה כבר בוקר?'' בקושי פקחה עיניה. ''אפרת, עוד מעט כבר צהריים, אולי תקומי?'' ''טוב, טוב אני קמה. הכנת קפה?'' ''הכנתי, אבל החתול השמן שתה לך אותו.'' ''מה? ממתי חתולים שותים קפה?'' ''אלו חתולים מיוחדים, מורכבים שכחת?'' ''מורכבים, בסדר, אז את מכינה לי עוד אחד?'' התחננה. ''כבר הכנתי, אבל גם את זה הוא שתה.'' ''מורכבים...'' סיננה בין שיניה. ''איך היה אתמול?'' ''היה כייף, חבל שלא באת. יש לך ד''ש ממיטל.'' ''מיטל?'' התפלאתי. ''כן. הבחורה שהתחלת איתה בשנה שעברה'' ''אה... כן.'' אמרתי כאילו רק עכשיו נזכרתי. ואיך אפשר לשכוח את אכזבה מספר אחת של חיי. ''היא דווקא די טובה במיטה, המיטל שלך.'' ''קודם כל היא לא שלי, ושנית, מיטה אפי? כזכור לי עלית לפה לבד.'' נתתי לה מבט זועם. ''טוב, טוב, אני אתחיל מההתחלה. מסתבר שבשנה שעברה היא חשבה שאני מעוניינת בה וכשנתתי לה את הטלפון שלך והיא הבינה שלא בי מדובר ולא היה לה נעים לסגת. והשנה כשהגעתי לבדי, היא קפצה עליי. בהתחלה לא כל-כך התלהבתי מהרעיון, בגללך אבל, ככל שהזמן חלף ולא ראיתי אף אחת חדשה באופק, התרככתי. אני מקווה שלא אכפת לך?'' ''לא, לא אכפת לי.'' שיקרתי. ''מיטה?'' הזכרתי, עדיין זועמת. ''אה.. כן. סיפרתי לה שאנחנו חולקות דירה יחד ולא היה לה נעים לעלות אז הלכנו אליה.'' ''סופגניות שווה מסיבה, בית שווה לבד והיקי שווה מיטל?'' ''למה את כועסת?'' ''אני לא.'' ''תיזהרי שהחתול השמן והמורכב שלך, לא יוכל לך את הלב.''
