על נתינה וקבלה

גריני

New member
על נתינה וקבלה

העירו לי (בצדק כמובן), שהנתינה שלי לא תמיד "נקיה" מציפיות שאני מצפה לקבל בחזרה... ואני, שמאמינה שכולנו כאן חווים, מתנסים ביחד לומדים ומלמדים בואו וננסה להבהיר את העניין הזה, להיכנס לעובי הקורה - בכל הספרות הרוחנית מדובר על "נתינה, או אהבה, ללא תנאי" ואני שואלת: איך אתם עושים את זה בחיים היומיום? האם האמירה הזו היא בכלל אפשרית
כי אם אני חושבת, למשל, על האהבה הכי טהורה שיש - אהבת הורים לילדים, הרי בגיל מסויים, כשהילד גדל, גם ההורים מצפים לקבל (וכל הבדיחות על הפולניות מדגימות זאת...
) בא לכם ללמוד וללמד פרק חשוב זה
 

ש ו נ י

New member
אני על פי רוב מאוד מתקשה ליישם את

זה לי אין ילדים אבל יש לי אחיינים מצאתי עצמי פעם אחת אומרת לאחייני בן ה 10 כשהוא מאוד התחצף אליי (בגדול יש בינינו יחסים טובים אוהבים וחמים מאוד מאז שהוא תינוק) ש... "מה, אחרי כל האהבה היחס הטוב המתנות וההשקעה של כל השנים האלה, ככה אתה משיב לי תודה?" אז... אחרי שאמרתי את זה לא האמנתי שזה יצא לי מהפה יענו... מעולם לא נתתי לו, בפרט כשהוא היה קטן, מתוך רצון או ציפייה לקבל או מתוך תנאי (למרות שהשהייה במחיצתו היתה "פרס" מספיק) והנה, אחרי 10 שנים אני, שאני אפילו לא הורה שלו, פלטתי את הקשקוש הזה אז... לא מוצאת עצמי נותנת ללא תנאי בד"כ בואנק, זה קשה
 

seeyou

New member
תגובתך מאוד אנושית.

הכול הולך ב"זוגות": טוב-רע עשיר-עני יפה-מכוער ארוך-קצר ..... גם בטבע יש "פעולה ותגובה" אני מניח שגם במישור הרגש חייב להיות "נתינה-קבלה" "Thankfulness is the beginning of gratitude. Gratitude is the completion of thankfulness. Thankfulness may consist merely of words. Gratitude is shown in acts."
 

ferrytale

New member
נתינה וקבלה...

אני חושבת שכן, נתינה צריכה לבוא ללא כל קשר לציפיה לקבלה, אבל כמו שרובכם יודעים, לבנאדם קשה לפעול בידיעה שהוא נותן ולא מקבל שום תמורה.. האם קיים הבנאדם שמסוגל לתת ולתת ולתת, לתרום, לאהוב ולא לקבל שום תמורה.. ואני לא מדברת על תמורה חומרית אלה רוחנית, אפילו סתם חיזוקים והכרות תודה..
 

א ו ר ו ת

New member
מורכב

אנחנו חיים בחברה שיש בה המון צפיות. אנחנו גדלים על זה. צפיות מעצמנו ומאחרים, עוד לפני שבכלל הבנו מה זאת באמת אהבה. הרי גם בקבלה יש נתינה ולפעמים יותר מהנתינה עצמה, מי שלא יכול לקבל אהבה לא נותן לאחר לאהוב אותו. מהנסיון שלי מעצמי יכולת הנתינה שלי ויכולת הקבלה שלי שוות בגודלן, למרות שיש כאלו שטוענים שהם אנשים יותר נותנים מאשר מקבלים, אני אישית חושבת שזאת ראיה עיוורת של הדברים. ושימו לב גם לפעמים באיזה מקומות אנחנו נותנים מעצמנו, ואם מי שעומד מולנו מעוניין שניתן לו מאהבתנו, כי לפעמים אנחנו מספרים לעצמנו שאנחנו נותנים אבל אנחנו רק מנסים לספק לעצמנו תחושה של ערך עצמי מעצם הנתינה ומשם בד"כ גם מגיעות הציפיות לקבל בחזרה. בקשר להורים וילדים, אם בחרנו להביא ילד לעולם הזה, אנחנו בוחרים לתת אהבה, וכשהוא גדל הוא לא מחוייב להחזיר לנו באותה המטבע מכיוון שמלחתחילה זאת הייתה בחירה שלנו בלבד ולא שלו. מה גם שאני מאמינה שילד שמרגיש אהוב מחזיר אהבה בצורה טבעית וילד שלא מרגיש אהוב מפתח כעסים או מצד שני "אדישות" שמרחיקה אותו באופן טבעי מהוריו. כמו שאמרתי, זה נושא מורכב מאוד, אבל אני כן מרגישה שככל שאנחנו לומדים לאהוב ולקבל את עצמנו ולתת לעצמנו אהבה, באופן טבעי זה קורה לנו גם עם החוץ בצורה יותר בריאה. שיהיה יום דבש :)
 

גריני

New member
נתינה מספקת לנו תחושת ערך-עצמי../images/Emo45.gif

התחברתי מאוד למשפט הזה. אבל, אם הנתינה באמת מספקת לנו ערך עצמי - אז למה דווקא מכאן מגיעה הציפיה לקבל בחזרה
הרי תחושת הערך העצמי היא הקבלה הטובה ביותר, לא? ואולי... תחושת הערך העצמי לא מגיעה ישירות מעצם הנתינה? אולי אצל רובנו, או חלק מאיתנו ה"מסלול" הוא כזה: אני נותן = אני מקבל תודה/הערכה וכו' = אני מעריך את עצמי
, אולי ה"פטנט" הוא להשמיט בדרך כלשהי את החוליה האמצעית ("אני מקבל תודה/הערכה), ואם כן - שאלת השאלות... כמו תמיד: איך עושים את זה? ברוכה הבאה, אורות
יופי שהצטרפת אלינו
 

osho7

New member
ובהמשך.

אין אדם יכול לתת את מה שאין בו. במקרה זה הוא לא צריך לתת - כי אז באמת נוצר חוסר איזון, ונתינה שבאה מחוסר - היא מניפולטיבית ולא שלמה. לתת רק מאהבה וממלאות ומקבלת האחר ללא תנאי . וזה לא עושה אותנו לא בסדר אם לא בא לנו לתת בזמן מסוים. אנחנו נמצאים בשינויים מתמידים, ולפעמים יש בנו יכולת נתינה וריפוי ולפעמים לא. SO?? כשהנתינה שלמה ואמיתית היא גם ממלאת א הנותן, ואז לא נוצרת ציפיה או צורך לקבל חזרה. ואם בכל זאת נקלענו למניפולציה שעשינו - אפשר פשוט לשחרר אותה ולהמשיך הלאה.
 

hilabarak

New member
מדוע בכלל לתת בלי לרצות לקבל ?

זה אמנם נשמע יפה, אבל אין בזה תוחלת. החוכמה היא לא לתת בלי לרצות לקבל. החוכמה היא לתת, כאשר יש בך אמונה מלאה שתקבל ואז אינך מחפש איך ומתי. קחו לדוגמא מנכ"ל מול איש מכירות פשוט. המנכ"ל לא מודד כל ישיבה וכל פרוייקט על פי השכר החודשי. הוא פשוט יודע שהוא בסוף יתוגמל ואם לא כאן אז בעבודה אחרת בה יכירו בפועלו. לכן הוא חופשי ליצור. איש המכירות הפשוט הוא פחות מוכשר ולכן תיאורטית לא יבצע מכירה אם אין בצידה עמלה. ההבדל בינהם זה לא נתינה עם קבלה ונתינה ללא קבלה. אלא בגרות, כישורים הבנת חיים וכולי.
 

א ו ר ו ת

New member
איך עושים את זה......

השמטתי את החוליה האמצעית ומה שיצא זה: "אני נותן= אני מעריך את עצמי" העניין הוא שכמו שאני חווה את זה על עצמי - בימים או תקופות בהן אני מלאה, מסופקת, מרגישה אהבה בתוכי הנתינה זורמת ממני, הנתינה היא תוצאה של הרגשת האהבה, ובימים שבהם אני פחות אוהבת, יותר טרודה, או מדוכאת, אני רואה על עצמי שאני משתמשת ב"נתינה" כדי לזכות בהערכה, וזה חייב לבוא ע"י תגובה מהחוץ, אני משתמשת בחוץ(באנשים סביבי) ע"י ה"נתינה" כדי לחוש טוב עם עצמי. אנחנו עושים את זה כל הזמן מבלי להרגיש בכלל, בדברים הכי קטנים של היום היום. אז כשאני חושבת על השאלה שלך "איך עושים את זה", התשובה היחידה שעולה לי זה "לא עושים את זה", זה לא הנושא שצריך להתמקד בו, כי זה רק תוצאה של משהו אחר יותר עמוק וממשי שאמור לקרות בתוכנו, תהליך שקורה, תהליך התנקות והבנה שאמור להתבצע וכשהוא מתבצע אז אנחנו כבני אדם נעשים יותר נקיים, יותר אוהבים ואהובים, ויכולים לתת מעצמנו הרבה יותר. חשבתי גם על עוד דוגמא שעלתה לי תוך כדי שאני כותבת את זה. הרבה מטפלים, מדריכים היום משתמשים כלפי התלמידים שלהם במשפט "אתה בהתנגדויות" כאשר הם רואים שהתלמיד או המטופל שלהם לא מכיל את מה שהם מנסים להעביר לו , "לתת" לו. למה אותם מטפלים אומרים למטופל שלהם את זה? הרי אם בן אדם לא מסוגל להכיל את מה שהם אומרים אז הוא לא מסוגל. אולי במקום לציין את זה בפניו הם צריכים לציין את זה בפני עצמם על מנת להבין באיזה מקום נמצא המטופל שלהם עם עצמו. ואולי עצם האמירה של המשפט הזה מסמלת אמירה אחרת כמו "אני יושב פה ומשקיע בך ואתה לא מחזיר לי בחזרה". תחשבו על זה. שיהיה חג שמח לכולנו
 
../images/Emo23.gif../images/Emo45.gifעל נתינה לקבלה../images/Emo45.gif../images/Emo23.gif

קבלה ונתינה – בדרך לצמיחה רוחנית.
דמיינו לעצמכם כי אתם מלכים, ובמחסנים שלכם, מלא אוצרות ועושר כה רב עד כי איננו יודעים איך להתחיל לחלק אותו. בממלכה שלנו, מסתובבים בין היתר, עניים מרודים, אך כאשר אנו מציעים להם מן העושר שלנו, הם מתעלמים מאתנו, או תוהים מה פגום במה שאנו מציעים להם.
האם שמענו פעם את הביטוי "גן עדן עלי אדמות"? והלא אלה הם המחסנים שהיקום מציע לנו, ואין שום דבר שעוצר בעדנו מלהושיט יד ולקחת ככל העולה ברוחנו. אחד המחסנים הגדולים יותר מכיל בתוכו את האהבה. אהבת העצמי, כוללת בתוכה את היכולת לקבל וממנה נגזרת גם היכולת לתת. עידון האגו, היערכות מחדש של שלילי לחיובי, נכונות לחבוק בחום את האחר, את החדש, והיכולת לעבוד ביחד למען תכלית משותפת לכולנו.
האם אנו מבקשים אהבה? "חוק" קוסמי אומר שככל שאנו נותנים יותר, אנו מקבלים יותר וכך גוברת צמיחתנו הרוחנית. (על כך רומזת המילה נתן, ר' מאמר כוחן של מילים ושהשפה העברית) כל רגע בו אנו מתמקדים במחשבה על חוסר אהבה, מישהו שאינו אוהב או שאיננו יכולים לאהוב, מקרב אותנו לאותם אנשים המפנים עורף לעושרו של המלך. משאלות הנשמה שלנו, מטרתן להביא אותנו להתפתחות רוחנית, לתכלית עליונה: אהבה ומיקוד. התשוקה למצוא אור רב יותר בחיינו.
המשאלות האישיות שלנו יכולות להיות כיסוי למשאלות הנפש. כך הן הופכות ספציפיות יותר כמו למשל, משאלה לאוטו חדש, או כסף רב, או חומר כלשהו. אם אנו מוכנים לדייק יותר בבקשות שלנו, הרי שנוכל לבקש את מה שאותו חומר עשוי לגרום לנו, לבדוק את המניע מאחורי בקשותנו. ברובן, המשאלות האישיות נובעות ממניעים אחרים, ולרוב מדובר באושר. האם כל דבר חומרי שאנו מבקשים לעצמנו אכן יגרום לנו אושר? מהי הסיבה האמיתית מאחורי הבקשות והמשאלות שלנו? ללמוד לקבל, הוא ללמוד לבקש את אשר אנו רוצים באמת, ולא את הצורה שלו. כך גם ביחסים בין אישיים, הלא כולנו רוצים להיות מאושרים, לקבל בלי סוף, בלי תנאים, ולא חשוב מה נעשה. האם אנו נותנים את מה שאנו מבקשים לעצמנו? האם אנו מקיימים את "נאה דורש נאה מקיים"? האם אנו אכן יודעים לקבל?
כאשר אנו אומרים "אני רוצה שהוא יאהב אותי" או "אני רוצה שהוא יגרום לי שמחה", אנו מקשים על היקום למלא את בקשותנו במיוחד כאשר הצד השני לא אוהב אותנו או לא גורם לנו שמחה. לעומת זאת, אם נדע להשתמש במילים אחרות ולכוון את בקשותנו, יוקל לנו, עדיף לומר " אני פתוח לקבל אדם שיאהב אותי". באופן זה אנו לא מגבילים את עצמנו לאדם מסוים, אלא יותר למהות האהבה שהיא זו שאנו מבקשים באמת, מתחת לכיסוי - אהבה. שוב, קודם שנבקש מהאחר, או מהיקום, עלינו לאהוב את עצמנו. לפעמים, כדי לקבל, עלינו להרפות מכמה דברים. ייתכן שיהיה זה חבר, או חפץ, פעילות חסרת ערך או צורת חשיבה. כאשר אנו רוצים לקבל משהו חדש, כדאי לפנות לו מקום ע"י סילוק הישן. כך אנו בעצם מכינים את עצמנו לקבל משהו חדש. היקום שולח לנו דברים רק כשאנו מוכנים להם באמת והם טובתנו העליונה.
כך למשל, ייתכן מצב שקבלת סכום כסף גדול תתעכב, משום שאיננו מוכנים עדיין לטפל בו. יותר מזה, ייתכן שלפני קבלת הכסף הגדול, היקום ישלח לנו שיעורים שיעזרו לנו לשנות את גישותינו, כדי שאותו כסף אכן יביא תועלת לצמיחה שלנו. כאשר אנו מבקשים דברים מתוך מניעים אנוכיים, היקום תמיד יכוון אותנו ויכין אותנו על מנת שלא ניזוק מקבלת אותם דברים. לפי סברה זו, משאלות רבות לעושר וחומר רב, אינן לתועלת הנשמה ולכן הן נבלמות.
אהבה לעומת זאת, אותה אנו מרבים לבקש, נמצאת בכולנו בפנים. אף לא אחד מאתנו חסר אותה, ולכן, קודם שנחפש אותה בחוץ, עלינו למצוא אותה בפנים. איננו יכולים לקבל מבלי לתת קודם מבלי להשאיר "חוב קוסמי". מכאן, שאיננו יכולים לתת את מה שאין בנו ולכן ראוי שנמצא קודם את האהבה בתוכנו, שנדע לקבל את עצמנו קודם שאנו מבקשים מאחרים לקבל אותנו. אהבה, אחד, דאגה, נתן – אלה הן מילים שסכומם הגימטרי הוא 13. כאשר אנו מפסיקים לדאוג רק לעצמנו, ולומדים לקבל את עצמנו, אנו לומדים לתת מכל הלב, לתת את מה שיש בתוכנו ולעולם לא נגמר. ועוד משו נחמד… האם שמתם לב שאת המילה נתן ניתן לקרוא משני הכיוונים? ללמדנו שכל מה שאנו נותנים אנו מקבלים חזרה
אומרת תיאוריה קבלית דבר מעניין: נתינה אמיתית היא בדיוק הנתינה של לא נוח לנו לתת. כלומר, בדיוק באותם מצבים שלא נוח לנו לתת משהו מעצמנו, ובכל זאת אנו נותנים, הנתינה היא אמיתית מאחר ואנו באמת חושבים באותו רגע על צרכי האחר ולא עלינו. עוד אומרת התיאוריה הקבלית, כי אין לקבל מבלי לתת. גם אם איננו נותנים באותו רגע, הרי שנתן משהו בתמורה בשלב מאוחר יותר, ואולי לא נחשוב אפילו שיש קשר בין הדברים. ועוד – יש מה שנקרא בקבלה "אור דחסדים" ולעומתו "אור דחוכמה". בקצה המזלג על המושגים הללו: "אור דחסדים", הוא האור שמתגלה בכל פעם שאנו נותנים מעצמנו משהו. ככל שאנו נותנים יותר כך אנו מרחיבים את כלי הקיבול שלנו ל"אור דחוכמה" שהוא האור שכולנו מבקשים לעצמנו, הוא האושר. מכאן, שככל שניתן יותר, נקבל יותר. דומה הדבר לבנק קוסמי, ככל שנפקיד יותר, כך יהיה לזכותנו יותר.
"לתת את הנשמה ואת הלב… ולא רק כשאתה אוהב"
 
../images/Emo23.gifעוד על אהבה ונתינה../images/Emo23.gif

אהבה ונתינה.
הפילוסוף הסיני הדגול לאו טסה כתב:
"מילה של חסד יוצרת אמון,
מחשבה של חסד יוצרת עומק,
ומתת של חסד יוצרת אהבה".
מי מאיתנו לא היה פעם בסיטואציה הבאה: הולכים למסעדה עם חבר וכאשר מגיע הזמן לפרוע את החשבון, אנו רבים אחד עם השני, מי ישלם את החשבון. כל אחד מאיתנו נחוש בדעתו לשלם ומתחילה משיכת חבל, שבסופה אחד מאיתנו משלם.
הנתינה והלקיחה, שהם חלק טבעי בכל קשר בין אנשים, לעיתים קרובות הופכת למאבק איתנים בעניין "תורו של מי עכשיו". אף אחד מאיתנו לא רוצה להיות כל הזמן בצד אחד, לא המקבל ולא הנותן אולם, כששני אנשים נותנים ברצון, ומכל הלב, אין מקום לעריכת חשבונות. הכלל הזה חל על נתינה חומרית ועל נתינה רוחנית, מהארנק ומהלב.
לקבל זה החלק השני של לתת, ולא תמיד הוא קל יותר. מי שנותן אהבה, בין אם מדובר במתנה מסחררת או רק במחמאה כנה, זוכה בגמולו כאשר מתקבלת אותה נתינה ברוח דומה. כשם שהקשבה היא מחצית מאומנות התיקשורת, כך אומנות הקבלה בשמחה, בהערכה וברגישות, שווה בחשיבותה לנתינה.
לפעמים דרושה לנו תזכורת עד כמה חשוב שניקח חלק ברווחתם וצמיחתם של אחרים. יותר מידי קל להרים ידיים ולומר "מה אני יכול לעשות?" או לחזור על המשפט המקובל כל כך "מצטער, אין לי זמן". לרבים מאיתנו, עלולות תגובות שכאלה להפוך לדרך חיים. כל מי שלמד פעם מינהל עסקים, יודע שהדבר החשוב ביותר הוא שיתוף פעולה. כאשר המטרה הזו מושגת התוצאה היא ללא ספק הצלחה.
כשאנו לומדים להרחיב את הגדרת המונח אהבה אפשר שנמצא שדברים רבים ומופלאים אחרים אפשריים. שיחת טלפון אחת, ככה סתם כדי לומר למישהו שחושבים עליו, יכולה להשרות מצב רוח שונה בשני קצוות הקו. מחמאה יכולה להצליח באותה מידה. אלה רק דוגמאות קטנות לכוח גדול ומופלא שאנו קוראים לו אהבה. כדאי שנפסיק לחשוב על האהבה כמילה ונתייחס אליה כאל מה שהיא – כוח ממשי ודינמי, כוח מניע, מקור של אנרגיה שלעולם לא ייגמר ולא חשוב כמה ננצל אותו. כאשר מכירים בכך, מבינים שמילים כמו "חוסר תקווה" ו"בלתי אפשרי" הן בעצם חסרות משמעות.
כולנו נסכים שלחיות ללא חבר אמיתי היא החמצה של אחת החוויות המספקות ביותר בחיי האדם. יש לנו בני האדם, את הצורך להיות קרובים זה לזה. הרעות, מורכבת משני אנשים המרגישים קירבה ומחויבות זה לזה במשך תקופה ארוכה, בזמנים של אי הבנה, שמחה, אומללות ושינויים. רובנו מקבלים את החברויות שלנו כמובן מאליו, לעיתים אנו חדלים מלחזק אותן ולתחזק אותן באופן פעיל, והעובדה שחברות דורשת מאיתנו מאמצים תמידיים, נעלמת מאיתנו. אמרסון אמר פעם , בין היתר:
"הדרך הטובה ביותר לרכוש חבר, היא להיות חבר"
.
אנחנו מטפלים ושומרים מאד על הדברים החשובים לנו, אך לעיתים קרובות מזלזלים במתנה המיוחדת של החברות. לו היינו מקדישים לכך מעט מחשבה נוספת, היינו מתאמצים יותר לשמור על הקשרים המיוחדים שלנו, שיצמחו ויתחזקו, משום שמעטים הדברים שיעניקו לנו סיפוק רב יותר.
האושר בחיים שכולנו מחפשים אחריו, כרוך לעיתים כה רבות במה שאנו מסוגלים לתת לאחרים. המצרים העתיקים הבינו שמציאת שמחת חיים והבאתה לאחרים, הם אותו הדבר עצמו. לואיס מאן כתב:
"האושר הוא בושם שאינך יכול לצקת על אחרים מבלי שכמה טיפות ממנו יפלו גם עליך"
ציטוט מתוך מקורות שונים, מוגש ב
לכולנו.
 
ו... אחרון חביב בינתיים../images/Emo9.gif

ועוד משהו ששמור אצלי שנים ארוכות, ואני שמחה להגיש שוב ב
אין לי מושג מי כתב את הקטע, ואיתו הסליחה על שאינני יכולה לתת את הקרדיט המתאים.
האהבה
היא פעילות, לא תוצא סביל. טורחים למענה ולא "נופלים לתוכה". בדרך הכללית ביותר נוכל לתאר את האופי הפעיל של האהבה אם נאמר שהאהבה היא בראש ובראשונה נתינה, ולא קבלה מהי נתינה? אמנם התשובה לשאלה זו נראית פשוטה, אבל באמת היא מורכבת מאוד ורבת משמעויות. אי-הבנה הנפוצה ביותר היא זו המניחה כי הנותן "מוותר" על משהו, מונע מעצמו משהו, מקריב. האדם שאופיו לא התפתח מעבר לשלב שבו הוא נוטה לקבל, לנצל או לאגור, חווה בדרך זו את מעשה הנתינה. האופי השיווקי מוכן לתת, אבל רק בתמורה לקבלה ; אם ייתן בלי לקבל ירגיש מרומה. בני אדם נטייתם העיקרית היא מהסוג הלא-יצרני והלא-פורה מרגישים את הנתינה כהתרוששות. רוב בני האדם הנמנים עם הסוג הזה מסרבים לפיכך לתת. אחרים מציגים את הנתינה כמידה טובה במובן של הקרבת קורבן. הם מרגישים כי רק משום שכואב לתת, צריך לתת: המידה הטובה של הנתינה נמצאת מבחינתם בעצם פעולת הקבלה של הקורבן. בשבילם, הערך שמוטב לתת מאשר לקבל פירושו שמוטב לסבול ממחסור מלחוות שמחה.
בעיניו של בעל האופי היצרני, לנתינה יש משמעות שונה לגמרי. הנתינה היא הביטוי הנעלה ביותר ליכולת, לכוח. בעצם מעשה הנתינה אני חש את כוחי, את עושרי ואת עוצמתי. חוויה זו של חיוניות ויכולת מוגברת ממלאת אותי שמחה. אני חווה את עצמי כשופע וגדוש, כמעניק, כחי, ולפיכך כמלא שמחה. הנתינה משמחת יותר מהקבלה, לא משום שיש בה קיפוח, אלא משום שבמעשה הנתינה נמצא הביטוי לחיוניות שלי.
לא קשה לעמוד על מידת תוקפו של העיקרון הזה אם נחיל אותו על תופעות שונות. הדוגמה הבסיסית ביותר נמצאת בתחום המין. שיא הפסגה בתפקודו המיני של הגבר מתמצה במעשה הנתינה. הגבר נותן את עצמו, את איבר המין שלו, לאישה. ברגע האורגזמה הוא נותן לה את זרעו. אין הוא יכול שלא לתת לה אותו. אם אינו יכול, הוא חסר כוח גברא. אצל האישה התהליך אינו שונה, אם כי הוא מורכב יותר. גם היא נותנת את עצמה, היא פותחת את השערים למרכז הנשי שבה, במעשה הקבלה, היא נותנת. אם אינה מסוגלת למעשה הנתינה הזה, אם היא יכולה לקבל בלבד, היא פריג'ידית. מעשה הנתינה חוזר ונשנה אצלה, לא בתפקידה כמאהבת, אלא בתפקידה כאם. היא נותנת מעצמה לילד הצומח בתוכה, היא נותנת את חלבה לתינוק, היא נותנת לו את חום גופה. ההימנעות מהנתינה תגרום כאב.
בתחום הדברים החומריים, לתת משמע להיות עשיר. לא מי שיש לו הוא עשיר, אלא מי שמרבה לתת. האוגר והצובר, החרד שמא יאבד משהו הוא העני, המרושש, מבחינה פסיכולוגית, גם אם יש לו הרבה. כל מי שמסוגל לתת מעצמו הוא העשיר. הוא חי את עצמו כמי שיכול להציע את עצמו לאחרים. רק מי שמשולל את כל הדברים שהם מעבר לצורכי הקיום ההכרחיים ביותר, לא יוכל ליהנות ממעשה המתן החומרי. אבל הניסיון היומיומי מראה כי מה שאדם מחשיב כצרכים מזעריים תלוי במידה רבה באופיו לא פחות ממה שהוא תלוי בקניינים הממשיים שלו. ידוע שהעניים מוכנים לתת יותר מן העשירים. ובכל זאת, עוני מעבר לנקודה מסוימת עלול למנוע את אפשרות הנתינה והוא משפיל כל כך, לא רק בגלל הסבל שהוא גורם ישירות, אלא בגלל העובדה שהוא שולל מהעני את שמחת הנתינה.
אולם תחום הנתינה המעניין ביותר אינו תחום הדברים החומריים, אלא מצוי בספירה המיוחדת לאדם. מה נותן אדם אחד לחברו? הוא נותן מעצמו, מהיקר לו ביותר, הוא נותן מחייו. אין זה אומר בהכרח שהוא מקריב את חייו למען זולתו - אלא שהוא נותן לו ממה שחי בתוכו, הוא נותן לו משמחתו, מתשומת לבו, מהבנתו, מידיעתו, מבדיחות דעתו, ומעיצבונו - מכל הביטויים והגילויים של מה שחי בקרבו. כשהוא נותן כך מחייו, הוא מעשיר את האדם האחר, הוא מעצים את תחושת החיים של האחר בהעצימו את תחושת החיים שלו עצמו. אין הוא נותן כדי לקבל, הנתינה עצמה היא שמחה גדולה. אבל כשהוא נותן, אין הוא יכול שלא להכניס משהו לתוך חייו של האחר, ומה שהוא מעורר לחיים חוזר ומוקרן אליו, בנתינה אמיתית הוא מקבל על כורחו את מה שמוחזר אליו. מן הנתינה משתמע שגם הזולת נעשה נותן ושניהם שותפים לשמחה המתעוררת בהם עקב מה שיצרו.
במעשה הנתינה נולד דבר מה, והשניים הנוגעים בדבר אסירי תודה על החיים שנולדו לשניהם. במה שנוגע לאהבה זה אומר בעיקר: האהבה היא כוח המוליד אהבה. אין-אונות היא חוסר היכולת להוליד אהבה. מחשבה זו קיבלה ביטוי יפה אצל מרקס: "תניח," הוא אומר, "אדם כאדם, ויחסו אל העולם הוא אנושי, ואז תוכל להמיר אהבה רק באהבה, אמון באמון, וכולי. אם תרצה ליהנות מאמנות, עליך להיות אדם שעבר הכשרה אמנותית, אם תרצה להשפיע על בני אדם אחרים, עליך להיות אדם שיש לו השפעה מעוררת ומקדמת על בני אדם אחרים. כל אחד מיחסיך אל האדם והטבע חייבים להיות ביטוי מפורש לחייך הממשיים, האישיים התואם את מושא רצונך. אם אתה אוהב בלי לעורר אהבה, כלומר, אם אהבתך אינה מולידה אהבה, אם באמצעות ביטוי חיים כאדם אוהב אינך עושה את עצמך לאדם אהוב, אז אהבתך חסרת אונים, אסון."
אבל
רק באהבה נתינה פירושה קבלה
. המורה לומד מפי תלמידיו, השחקן מקבל תמריץ מקהלו, הפסיכואנליטיקאי נרפא באמצעות המטופל שלו - בתנאי שאינם מתייחסים זה אל זה כאל אובייקט, אלא קשורים זה לזה בקשר אמיתי ובונה.
מיותר להדגיש את העובדה שהיכולת לאהוב כמעשה של נתינה תלויה בהתפתחות אופיו של האדם. תנאי מוקדם לכך הוא קיומה המכריע של נטייה אל החיובי והבונה נטייה זו מאפשרת לאדם להתגבר על תלותו, על הכל-יכולות הנרקיסיסטית שלו, על הרצון לנצל אחרים, או לאגור, ולסגל לעצמו אמונה בכוחותיו האנושיים, אומץ לבטוח בכוחותיו בהשגת מטרותיו. כאשר התכונות האלה חסרות, הוא חושש לתת את עצמו – כלומר לאהוב. חברים יקרים, אני אהבתי לאללה את הקטע הזה, ואתם
בברכת תמיד שמייח,
וימים בהירים לכולנו
 

Tal_Ya_Tal

New member
לתת../images/Emo45.gifולקבל../images/Emo31.gifהם../images/Emo23.gifאחד../images/Emo20.gifבאמת

היי גריני
רק הצצתי ו'נפגעתי'
כלומר, 'קלעת בול' לנושא שהוא לרוב לא מובן. בוודאי שלא ברובד של הקוטביות, של השניות. כי לתת ולקבל הם אחד באמת. שם הנותן הוא -הוא ה-מ-ק-ב-ל. עצם פעולת הנתינה היא- היא הקבלה. כאשר אנו נותנים ומקבלים בחופשיות, אנו חשים בשפע שביקום. אנו נותנים לעצמנו- ע"י נתינה לאחרים מתנה הנובעת מרוחב לב, יוצרת אושר. כל שאנו בעצם נותנים זו אהבה, שאספקתה האינחופית גדלה דרך הנתינה. חוויות ברמה החומרית, משקפות חוויות ברמה הרוחנית. זאת אומרת שכאשר אנו מאמינים בחסך, אנו נאחזים בדברים 'שיש לנו'. אחיזה כזאת, מונעת אהבה, בכך שהיא מעכבת את זרימת האהבה אלינו. כתוצאה מכך, אנו חשים ב'מחסום האנרגיה' אותו יצרנו במוי ידינו. 'מחסום אנרגיה' זה, מתבטא בתחושת אי נוחות. נעים יותר לתת ולקבל בחפשיות וברוחב לב. כאשר אנו מקיימים עקרון זה, אנו למדים, שהאתגר האמיתי, איננו להתמודד עם חסך (מחסור), אלא עם הרחבת נכונותנו לתת ולקבל בדרך נרחבת יותר. L&L TALYA
 

גריני

New member
טליה ../images/Emo70.gif איזה כיף שקפצת לכאן../images/Emo24.gif

ומה מונע מאנשים לקבל? למה כ"כ הרבה אנשים לא יודעים לקבל
 

Tal_Ya_Tal

New member
../images/Emo51.gifגריני../images/Emo185.gifחמים ונעים../images/Emo20.gifאצלכן

או.... זוהי אחת השאלות השאילתיות ביותר. וזה כמובן פועל יוצא של התפישה הדואלית, שבמרכזה עומד ה'אני'.אותו 'אני' המלא רגשות אשם על היותו נפרד ונבדל, על רצונו להיות מיוחד. ותוך כדי כך הוא מכחיש את אחדותו עם המוחלט. את קדושתו, את היותו בן האלוהים. (אמנם אין זו השפה של 'שיחות עם אלוהים' אלא של ה
'קורס בנסים', אך הם דומים מאד בתפישה.) למעשה, אני תמיד טוענת ש'שיחות עם אלוהים' זה
'קורס בניסים' בשפה ברורה יותר המובנת יותר לרובנו
אז ככל שאנו חשים יותר אשם על שהפרדנו את עצמנו מן המוחלט, יצרנו מעין מצב של 'סופר אגו עם תסביך נחיתות' "לא מגיע לי" ובעצם 'אני' אומר שם בתוך תוכי:"לא צריך טובות:-*אני מסתדר לבד" עד כמה שזה נראה מוזר, זוהי התפישה של האגו, של אי הערכה עצמית. זהו הצד השני של המטבע. (אם אני אינני חשוב-גם אבי/בוראי אינו חשוב) "אני קטן וגלמוד וחסר אונים. אין לי יכולת לקחת אחריות על חיי" (נפטון בשיא התגלמותו
לעתים אנשים יוצרים מחלה על מנת להצדיק את זכותם לקבל
L&L TALYA
 

לקשמי

New member
קרמה יוגה

בדרך היוגה, יש תרגול שנקרא קרמה יוגה שהמשמעות שלו הוא: שירות בלתי אנוכי. הכוונה היא לעשיית פעולה, מתן שירות לאחר, ללא שום ציפיה לתמורה. אפילו לא לתודה. התרגול הוא להבין שכולנו בעצם אחד, ולכן כשאנחנו משרתים מישהו, אנחנו למעשה משרתים את עצמנו. משמעות נוספת בתרגול הקרמה יוגה היא לא לצפות לפירות הפעולה. או במילים קצת פחות מפוצצות, לעשות את הפעולה כי היא צריכה להעשות, בלי ציפיה לתוצאותיה כאשר כל תוצאה שלה מוקדשת לאחד, אותו אחד שאנחנו קוראים לו אלוהים. אני מאמינה שתרגול של קרמה יוגה מפתח את האהבה הזאת שעליה מדובר כאן. אני פשוט משתדלת לתרגל את זה, לתת בלי ציפיה לתמורה, לעשות את הפעולה כי היא צריכה להיעשות לעזור איפה שרק אפשר. העזרה הזאת, אני מאמינה, היא זאת שמקרבת לבבות ומלמדת אותנו לאהוב ללא תנאי.
 
טוב זה לא שניר זה מישהי אחרת-ליטל17

יש 2 מושגים שהם נטילה ונתינה אנו כבני אדם ככל שאנו יותר צעירים דורשים ליטול, לקחת ולקבל. נתינה קשה עלינו. קשה לאדם להקריב מעצמו ולהעניק בעוד שביכולתו לקבל. כך גם במערכת יחסים, תחילה אנשים נוטלים ומעניקים ואחר כך הם חוזרים ל-כשהיו. וזה לא בגלל שהם שקרנים אלא בגלל כורח המציאות . המציאות היא פשוטה בלי נטל ומעמסות ולכן מן הסתם שהם יתנהגו אחרת מאשר במסגרת נישואין ממוסדת ודורשת המון.הנתינה לא חייבת להתבטא בדברים חומרים כמו מתנות היא יכולה להתבטא בלהביע את עצמך, לגרום לאחרים להבין דברים אחרת לגשר בין פערים ,לכן שחושבים על זה אנחנו נותנים במ ציאות היום יומית שלנו רוב הזמן, בין אם זה במטרה לשרוד ולהתקיים(כלומר במקצוע העבודה) ואפילו שיחה פשוטה יכולה לעניק המון. ככה שנתינה קיימת בנו במיקרו השאלה היא אם במקרו נוכל להעצים את המושג .נקווה
 
בין נתינה לאהבה

גריני, האמונה שלך שכולנו חווים, מתנסים, לומדים ומלמדים היא התשובה. נתינה ללא תנאי, ללא ציפייה , נתינה שהיא מובנת מאליה (ומתקבלת שכזו) היא נתינה ששוללת מהמקבל את חווית ההתנסות, הלימוד , החשיבה והיכולת לחלוק ולהרגיש את האחר. אדם שנותן ללא תנאי מרגיל את סביבתו לחשוב בהדרגה שהנותן אינו זקוק לדבר שכן אם יכולת הנתינה שלו כל כך גדולה כנראה שהוא דולה אותה ממאגרי השפע והטוב שנפלו בחלקו שאם לא כן, לא היה נותן. נתינה כזו תתאים אולי לגלגולים היותר מפותחים והבאים שלנו אבל לעת עתה הנותנים ללא תנאי ובאופן מובן מאליו שוללים מהמקבלים את השיעור שלהם . מצד שני נראה לי כי את מבלבלת או אולי מערבבת בין נתינה לאהבה. בניגוד למה שכתבתי על נתינה, אהבה שהיא רגש ראוי לה שתהיה ללא תנאי ואז אם אדם שאוהב באמת ובתמים, נותן ממקום של אהבה הוא יכול לצפות מאהוביו שידעו לעשות את ההפרדה בין הציפיה שבנתינה לחוסר הציפיה שבאהבה ואכן הדוגמה שנתת אהבת הורים לילדים היא דוגמא מצויינת. ילדינו צריכים להיות בטוחים באהבתינו אולם הנתינה תהיה מותנית או לפחות מצפה לאיזשהו תהליך גומלין. זה לא חייב להיות כאן ועכשיו, אך אדם טוב לו, למענו, שיהיה אסיר תודה על הטוב שהוא מקבל. כנ"ל בני זוגנו ועוד... ואם כבר אנו בפורום שיחות עם אלוהים הרי שהנתינה של אלוהים מותנית ללא הרף בתנאים. אז אלוהים אוהב או לא אוהב?
 

גריני

New member
אהבתי, יערה ../images/Emo45.gif

אהבתי את ההבדל שאת עושה בין אהבה לנתינה. אהבתי מאוד את האבחנה שלך על נתינה "ללא תמורה"
הרבה פעמים אני מרגישה מתוסכלת מזה שאני, "בעוונותי" - יש בי את הצורך ב"תמורה", שפעמים רבות אני נותנת ונותנת - באהבה ומכל הלב, ואז ברגע מסויים, כמו נכנס בי "הג'יני" - ואני מצפה למשהו בחזרה... איזו הכרת תודה, חיוך, הערכה.... משהו
ותמיד אני חושבת שזה אומרת שמשהו בי "לא מושלם" משהו בנתינה שלי חסר.... את הוספת לי פאזל חשוב מאוד להבנה וקבלה של עצמי
 
למעלה