על סף גירושים. אובדת עצות
בוקר טוב
רציתי לשתף במה שעובר עליי לאחרונה. צריכה לשמוע דעות של אנשים אובייקטיביים. צריכה לשמוע שלא השתגעתי.
הסיפור הוא כזה: אני ובעלי הכרנו לפני כשלוש וחצי שנים. מהר מאוד הציע לי לעבור לגור איתו. אני במקור מהמרכז והוא מהצפון. הסכמתי בשמחה. זה היה אחרי הרבה זמן שחיפשתי זוגיות טובה והרגשתי שהגעתי לנחלה.
מהר מאוד אחרי שעברתי אליו גיליתי אצלו דפוס התנהגות מסוים שמאוד הקשה. על כל ריב או ויכוח רצה לפרק את החבילה. אני הייתי נלחמת ומנסה לשכנע אותו למה אנחנו צריכים להשאר ביחד ולמה אנחנו מתאימים. חשוב לציין שבינתיים המשכתי לנסוע לעבודתי בתל אביב מהצפון כל יום.
אחרי כמה חודשים שוב היה בינינו ריב שרצה להפרד בגללו. הפעם לא היה עם מי לדבר והוא היה מאוד בטוח שזה מה שהוא רוצה. נפרדנו ועזבתי את הבית. חזרתי למרכז. היה לי מאוד קשה ובכל התקופה הזאת הייתי בטוחה שאנחנו חוזרים וזה רק עניין של זמן. בסופו של דבר לאחר שלושה חודשים באמת חזרנו. הכל היה מושלם! אחרי כמה חודשים הציע לי נישואין והתחתנו ממש תוך כמה שבועות.
רצינו מאוד להביא ילד לעולם וגילינו שיש קשיים. התחלנו לעבור טיפולים, זריקות, הורמונים וכל מה שמתלווה לכך. בינתיים גם עזבתי את עבודתי במרכז וניסיתי להתמקם פה. לא מצאתי את עצמי פה מבחינה חברתית, לא מצאתי עבודה שהיה לי טוב בה ובמקביל הטיפולים לא הניבו תוצאות טובות וקיבלנו תשובות שליליות ואכזבות רבות. חשוב שאציין שאני בגיל יחסית מתקדם ולכן הלחץ הוא גדול יותר.
מפה לשם לאחר שנת נישואין מצאתי את עצמי מתרחקת מבעלי מהבחינה הפיזית. פחות אינטימיות, פחות חום ואהבה והלכתי והסתגרתי בתוך איזו בועה.
בהתחלה בעלי העיר לי על כך בצורה יפה. לאחר תקופה כבר התחלנו לריב על זה. אמר שזה מרחיק גם אותו. אמר שזה פוגע בו ובגבריות שלו. שזה גורם לו לחשוב שאני לא אוהבת אותו ולא נמשכת אליו. ניסיתי להסביר שזה בגלל הטיפולים, ההורמונים וכו'. עד שהגיע משבר שאיים שנתגרש ואני הצעתי שנלך ליעוץ זוגי כי לבד אני כנראה לא מצליחה לשפר את הדברים. הלכנו לשתי פגישות שבהן הוא דיבר רוב הזמן. הייתי יוצאת מהפגישות בוכה ופגועה אבל יחד עם זאת כן הרגשתי ששיפור מתרחש מהבחינה הפיזית. לאחר שתי פגישות היה עוד ריב בינינו שבו החליט שהוא לא רוצה ללכת יותר ליעוץ הזוגי ושהוא רוצה להתגרש. במאמץ רב הצלחתי לשכנע אותו שננסה לעבוד על הדברים אבל הזמן עבר ולא הצלחתי לשנות דברים אלא הלכתי ושקעתי. לפני שלושה שבועות היה לנו עוד ריב שבעקבותיו החליט סופית שהוא רוצה להתגרש. הלך הפעם גם לרבנות ופתח תיק. ניסיתי לדבר איתו וגם הוא דיבר איתי. כמעט כל שיחה כזאת הגיע לריב או ויכוח שבו ראינו שעם כל הכאב אולי עדיף שיפרדו דרכינו. לי נראה שמעולם לא הצליח באמת להבין מה קורה איתי. אני לא מבינה וכנראה גם לא אבין למה לא רצה להפוך עולמות בשביל להציל את הנישואים. גם אם זה אומר ללכת לטיפול.
באופן כללי הוא אדם טוב ומכיל. בעל יכולת הקשבה אבל דווקא בקטע הזה לא הצליח להבין. אגב הוא טוען שכבר נמאס לו להבין ולהכיל והבין מעל ומעבר.
יש לנו דיון ברבנות השבוע ולאחריו דיון נוסף שבו יפרשו דרכינו בצורה רשמית.
עצוב לי וכואב לי אבל הוא כבר החליט ונעול.
אשמח לשמוע את דעתכם
תודה
בוקר טוב
רציתי לשתף במה שעובר עליי לאחרונה. צריכה לשמוע דעות של אנשים אובייקטיביים. צריכה לשמוע שלא השתגעתי.
הסיפור הוא כזה: אני ובעלי הכרנו לפני כשלוש וחצי שנים. מהר מאוד הציע לי לעבור לגור איתו. אני במקור מהמרכז והוא מהצפון. הסכמתי בשמחה. זה היה אחרי הרבה זמן שחיפשתי זוגיות טובה והרגשתי שהגעתי לנחלה.
מהר מאוד אחרי שעברתי אליו גיליתי אצלו דפוס התנהגות מסוים שמאוד הקשה. על כל ריב או ויכוח רצה לפרק את החבילה. אני הייתי נלחמת ומנסה לשכנע אותו למה אנחנו צריכים להשאר ביחד ולמה אנחנו מתאימים. חשוב לציין שבינתיים המשכתי לנסוע לעבודתי בתל אביב מהצפון כל יום.
אחרי כמה חודשים שוב היה בינינו ריב שרצה להפרד בגללו. הפעם לא היה עם מי לדבר והוא היה מאוד בטוח שזה מה שהוא רוצה. נפרדנו ועזבתי את הבית. חזרתי למרכז. היה לי מאוד קשה ובכל התקופה הזאת הייתי בטוחה שאנחנו חוזרים וזה רק עניין של זמן. בסופו של דבר לאחר שלושה חודשים באמת חזרנו. הכל היה מושלם! אחרי כמה חודשים הציע לי נישואין והתחתנו ממש תוך כמה שבועות.
רצינו מאוד להביא ילד לעולם וגילינו שיש קשיים. התחלנו לעבור טיפולים, זריקות, הורמונים וכל מה שמתלווה לכך. בינתיים גם עזבתי את עבודתי במרכז וניסיתי להתמקם פה. לא מצאתי את עצמי פה מבחינה חברתית, לא מצאתי עבודה שהיה לי טוב בה ובמקביל הטיפולים לא הניבו תוצאות טובות וקיבלנו תשובות שליליות ואכזבות רבות. חשוב שאציין שאני בגיל יחסית מתקדם ולכן הלחץ הוא גדול יותר.
מפה לשם לאחר שנת נישואין מצאתי את עצמי מתרחקת מבעלי מהבחינה הפיזית. פחות אינטימיות, פחות חום ואהבה והלכתי והסתגרתי בתוך איזו בועה.
בהתחלה בעלי העיר לי על כך בצורה יפה. לאחר תקופה כבר התחלנו לריב על זה. אמר שזה מרחיק גם אותו. אמר שזה פוגע בו ובגבריות שלו. שזה גורם לו לחשוב שאני לא אוהבת אותו ולא נמשכת אליו. ניסיתי להסביר שזה בגלל הטיפולים, ההורמונים וכו'. עד שהגיע משבר שאיים שנתגרש ואני הצעתי שנלך ליעוץ זוגי כי לבד אני כנראה לא מצליחה לשפר את הדברים. הלכנו לשתי פגישות שבהן הוא דיבר רוב הזמן. הייתי יוצאת מהפגישות בוכה ופגועה אבל יחד עם זאת כן הרגשתי ששיפור מתרחש מהבחינה הפיזית. לאחר שתי פגישות היה עוד ריב בינינו שבו החליט שהוא לא רוצה ללכת יותר ליעוץ הזוגי ושהוא רוצה להתגרש. במאמץ רב הצלחתי לשכנע אותו שננסה לעבוד על הדברים אבל הזמן עבר ולא הצלחתי לשנות דברים אלא הלכתי ושקעתי. לפני שלושה שבועות היה לנו עוד ריב שבעקבותיו החליט סופית שהוא רוצה להתגרש. הלך הפעם גם לרבנות ופתח תיק. ניסיתי לדבר איתו וגם הוא דיבר איתי. כמעט כל שיחה כזאת הגיע לריב או ויכוח שבו ראינו שעם כל הכאב אולי עדיף שיפרדו דרכינו. לי נראה שמעולם לא הצליח באמת להבין מה קורה איתי. אני לא מבינה וכנראה גם לא אבין למה לא רצה להפוך עולמות בשביל להציל את הנישואים. גם אם זה אומר ללכת לטיפול.
באופן כללי הוא אדם טוב ומכיל. בעל יכולת הקשבה אבל דווקא בקטע הזה לא הצליח להבין. אגב הוא טוען שכבר נמאס לו להבין ולהכיל והבין מעל ומעבר.
יש לנו דיון ברבנות השבוע ולאחריו דיון נוסף שבו יפרשו דרכינו בצורה רשמית.
עצוב לי וכואב לי אבל הוא כבר החליט ונעול.
אשמח לשמוע את דעתכם
תודה
