Gone Forever More
New member
על סף יאוש. לא יודעת מה עוד לנסות.
מרגישה שהזוגיות שלי גוססת. מצד אחד אני בטוחה שבן זוגי הוא האחד שאני רוצה לצידי לכל החיים, מצד שני המציאות לא מאפשרת את מימוש התוכניות האלה. אנחנו אנשים שונים מאוד, כמעט שני קטבים מנוגדים. מרגישה שעם הזמן קשה יותר ויותר לגשר על הפערים הללו כי כל אחד מושך לכיוון אחר. כל אחד מאיתנו רואה את העולם בצורה שונה ובטוח שהוא הצודק, ובמקום לכבד אחד את דעתו של השני ולתת לצד השני את המרחב שדרוש לו אנחנו כל הזמן נלחמים על כיצד החיים יראו בשטח- כפי שהוא רואה לנכון או כפי שאני רואה לנכון. יש נושא מחלוקת מרכזי אחד מצד בן הזוג. הוא מתנגד לקשר שלי עם בחור מסויים שהוא חבר מאוד קרוב, ואדם שאני מעריכה. הוא יודע שהוא לא יכול להכתיב לי מה לעשות אך מצידו גם לא הייתי יוצאת מהבית לפגוש את אותו האדם ליותר משעה בחודש. על פי הצורה שבה הוא מדבר זה נשמע לי כאילו הוא חושב שיש לו את המרות לגרום לי להתנהג בצורה מסויימת שמתאימה לו וזה מפחיד אותי. אני מרגישה חנוקה. אני אומללה. אני מפחדת ממנו משום שאני יודעת שאני אעבור מסכת של התעללות נפשית בזמן הקרוב. כמו שעברתי עד כה בכל פעם שידיד שלי (גר רחוק) בא לבקר בעיר שלי. הוא לא מסוגל לחיות בשקט עם עובדת קיומו של האדם הזה, ואני מרגישה שהוא לא מנסה בכלל להבין את הצד שלי. בן זוגי אוהב לחיות בעולם הוירטואלי- הוא אוהב לבלות את זמנו מול המחשב בבית, ולא לצאת ולפגוש אנשים וגם אין לו חברים מחוץ לשעות העבודה. לכן, משום שהוא מייחס למילה "חבר" פרשנות שונה ממני נראה לו שהצורה שבה אני נוהגת היא לא מקובלת ולא סבירה. נכון לידיד שלי יש מקום חשוב מאוד בחיי, למדתי לא להזניח חברים משום שאטצרך אותם בעת צרה, חוץ מזה אני לא מאמינה שצריך לסגור את עצמך בתוך זוגיות. מותר לחוות גם קשרים מחוץ למערכת. כמובן שלא מדובר כאן בבגידה בו (למרות שהוא סבור אחרת. ביני לבין אותו חבר היה קשר קצרצר לפני הרבה שנים. אני ובן זוגי לא היינו יחד אז. מאז הוא סבור שיש בקשר הזה איזשהו אקסטרה ולא מוכן להקשיב לי בכלל). אני מרגישה מותקפת, לא מוערכת, לא מובנת, לא חשובה. נמאס לי להיות על תקן האנומליה בקשר הזה- משהו בהכרח דפוק אצלי. אני מרגישה שגם בן זוגי צריך לעבוד על נקודות הקושי שלו ולא להפיל הכל בלעדית עלי (אני כבר נמצאת בטיפול מספר שנים). הצעתי לו שנלך לייעוץ זוגי אך כעת אני מתחרטת. אני מפחדת שהוא יראה את זה בתור בררות- מי צודק ומי לא, ולא באמת ישקיע בעבודה על הקשיים שלו. יש פתרונות אחרים שאני יכולה לנסות?
מרגישה שהזוגיות שלי גוססת. מצד אחד אני בטוחה שבן זוגי הוא האחד שאני רוצה לצידי לכל החיים, מצד שני המציאות לא מאפשרת את מימוש התוכניות האלה. אנחנו אנשים שונים מאוד, כמעט שני קטבים מנוגדים. מרגישה שעם הזמן קשה יותר ויותר לגשר על הפערים הללו כי כל אחד מושך לכיוון אחר. כל אחד מאיתנו רואה את העולם בצורה שונה ובטוח שהוא הצודק, ובמקום לכבד אחד את דעתו של השני ולתת לצד השני את המרחב שדרוש לו אנחנו כל הזמן נלחמים על כיצד החיים יראו בשטח- כפי שהוא רואה לנכון או כפי שאני רואה לנכון. יש נושא מחלוקת מרכזי אחד מצד בן הזוג. הוא מתנגד לקשר שלי עם בחור מסויים שהוא חבר מאוד קרוב, ואדם שאני מעריכה. הוא יודע שהוא לא יכול להכתיב לי מה לעשות אך מצידו גם לא הייתי יוצאת מהבית לפגוש את אותו האדם ליותר משעה בחודש. על פי הצורה שבה הוא מדבר זה נשמע לי כאילו הוא חושב שיש לו את המרות לגרום לי להתנהג בצורה מסויימת שמתאימה לו וזה מפחיד אותי. אני מרגישה חנוקה. אני אומללה. אני מפחדת ממנו משום שאני יודעת שאני אעבור מסכת של התעללות נפשית בזמן הקרוב. כמו שעברתי עד כה בכל פעם שידיד שלי (גר רחוק) בא לבקר בעיר שלי. הוא לא מסוגל לחיות בשקט עם עובדת קיומו של האדם הזה, ואני מרגישה שהוא לא מנסה בכלל להבין את הצד שלי. בן זוגי אוהב לחיות בעולם הוירטואלי- הוא אוהב לבלות את זמנו מול המחשב בבית, ולא לצאת ולפגוש אנשים וגם אין לו חברים מחוץ לשעות העבודה. לכן, משום שהוא מייחס למילה "חבר" פרשנות שונה ממני נראה לו שהצורה שבה אני נוהגת היא לא מקובלת ולא סבירה. נכון לידיד שלי יש מקום חשוב מאוד בחיי, למדתי לא להזניח חברים משום שאטצרך אותם בעת צרה, חוץ מזה אני לא מאמינה שצריך לסגור את עצמך בתוך זוגיות. מותר לחוות גם קשרים מחוץ למערכת. כמובן שלא מדובר כאן בבגידה בו (למרות שהוא סבור אחרת. ביני לבין אותו חבר היה קשר קצרצר לפני הרבה שנים. אני ובן זוגי לא היינו יחד אז. מאז הוא סבור שיש בקשר הזה איזשהו אקסטרה ולא מוכן להקשיב לי בכלל). אני מרגישה מותקפת, לא מוערכת, לא מובנת, לא חשובה. נמאס לי להיות על תקן האנומליה בקשר הזה- משהו בהכרח דפוק אצלי. אני מרגישה שגם בן זוגי צריך לעבוד על נקודות הקושי שלו ולא להפיל הכל בלעדית עלי (אני כבר נמצאת בטיפול מספר שנים). הצעתי לו שנלך לייעוץ זוגי אך כעת אני מתחרטת. אני מפחדת שהוא יראה את זה בתור בררות- מי צודק ומי לא, ולא באמת ישקיע בעבודה על הקשיים שלו. יש פתרונות אחרים שאני יכולה לנסות?
